אני אהבה

האקסיומה של הקולנוע הקלאסי טענה כי חשיפת אמצעי השפה הקולנועית או כוונת היוצר מרחיקה את הקהל מן הסרט ופוגמת בהזדהות שלו עם העלילה ובכך גם ביצירה עצמה. "אם הקהל שם לב לתנועות מצלמה או לעריכה, כנראה נכשלתי כבמאי", כדברי בילי וויילדר.

הקולנוע המודרני יצא נגד תפיסה זו ונטה להדגיש את נוכחות הבמאי וכלי ההבעה שבהם הוא בוחר להשתמש. המטרה הייתה לרוב להעביר את הדגש מן הרגש למחשבה, כמו גם לגרום לקהל להבין כי מה שהוא חוזה בו הוא מניפולציה ובמקביל יצירה אישית של הקולנוען. התוצאה לרוב לא הייתה ביטול ההזדהות הרגשית. אפילו סרטים שנקטו טקטיקות של ברכט כגון "לחיות את חייה" של גודאר היו מרגשים מאוד בדרכם. הדבר נובע מכך שהקהל מעולם לא שכח שהוא צופה בקולנוע ובייצוג ולא במציאות עצמה. בלי להגדיר זאת, הקהל הבין תמיד כי הקולנוע משתמש בכלים כדי לספר סיפור או להעביר מסר. גם הכלים עצמם יכולים להיות נושא הסרט ואפילו נושא המעורר רגשות.

עם זאת, התפיסה הרווחת היא ששימוש מוגבר במבע הקולנועי מרחיק את הקהל ולא מעורר הזדהות או רגש מוגבר. אולם בשנה האחרונה שני סרטים השתמשו בסגנון מובהק ומודגש במיוחד כדי לפנות בראש ובראשונה לרגש של הצופים. הראשון הוא "סינגל מן" של טום פורד, שעשה זאת בצורה מרהיבה והעביר את העולם הפנימי של הדמות דווקא דרך משחקי פוקוס, עריכה וסאונד. "אני אהבה" של לוקה גוודאנינו עושה זאת בדרך יותר מורכבת. למרות שלפעמים גוודאנינו מנסה יותר מדי, התוצאה הסופית מרשימה ומרגשת.

כמו ב"סינגל מן", השפה הקולנועית בולטת בכל רגע בסרט. הצילום המרהיב משתמש במצלמה כאילו הייתה דמות אשר לפעמים מנחשת את תנועות הדמויות ולפעמים שמה דגש על פרט מסוים או מעלימה מידע במכוון. השימוש במעברי פוקוס תורם אף הוא להבחנה כי כל מה שאנו רואים עובר סינון של מספר קולנועי משוכלל. העריכה מורכבת לא פחות ומבצעת במהלך הסרט כל "טעות" שקיימת בעריכה הקלאסית, דבר אשר לא מרחיק את הצופה מן המתרחש אלא מדגיש את היופי של הדימויים, הדמויות והמצב הרגשי. הכותרת לא מתייחסת רק לדמות הראשית, אלא גם למספר הקולנועי העלום אשר אוהב את הדמויות ואת האהבות שלהן, אהבות היוצאת נגד המוסכמות של החברה הבורגנית העשירה, מעמד שאותו מייצגת המשפחה שבמרכז הסרט.

המעמד הבורגני של המשפחה מודגש בסיקוונס ארוחת הערב הפותח את "אני אהבה". הסיקוונס מראה את הכללים והדיוק שבהם מתנהל המפגש המשפחתי. בניגוד להמשך הסרט, אין בסיקוונס דמות ראשית ברורה מהמבנה המשפחתי. הסצנה שבה סב המשפחה מוריש את העסק לבנו ולנכדו במשותף מוכרת מסרטים רבים, אני נזכרתי ספציפית ב"הארורים" של ויסקונטי, קשר שייתכן שהוא לא מקרי – הסרט נפתח בתמונות של מילאנו המושלגת, כמו בפתיחת "רוקו ואחיו"; אחת הדמויות הראשיות נקראת טנקרדי, כמו אחד מגיבורי "הברדלס". חלק ניכר מתנועות המצלמה מזכיר את סגנונו של ויסקונטי, כמו גם עצם קיומו של סיקוונס מבודד המתאר מפגש משפחתי ולא קשור קשר לינארי הדוק להמשך העלילה.

אלא שהמשך הסרט שונה, וככל שהסרט מתקדם השפה שלו הופכת למקורית יותר ולנבדלת יותר מן ההשפעות הקולנועיות. אם הסצנה הראשונה השתמשה בסוג של מספר כל יודע ולא התמקדה בדמות זו או אחרת, המשך הסרט משתמש לא אחת במבע המשלב בין המספר לאחת הדמויות. לרוב מדובר בדמותה של אם המשפחה, אמה רקי. לשמה הפרטי ולמוצאה הרוסי יש קונטציות ספרותיות, כמו גם לליהוק של טילדה סווינטון, שחקנית גדולה אשר מסמלת במידה מסוימת קולנוע יותר משוחרר ואנטי בורגני.

הדמות של אמה הופכת לדמות הראשית, אך לא לדמות המרתקת היחידה בסרט. העלילה של הסרט מלודרמטית, אך הסגנון שלו מתענג על היופי של הרגעים הקטנים ומציג את רגשות החיבה הקטנים מאחורי האהבה הגדולה מן החיים.

ב"אני אהבה" יש גם הרבה מאוד דברים שלא עובדים, כצפוי מסרט יומרני מאוד אך בעל עלילה פשוטה. אבל העוצמה הלירית שלו עושה אותו לאחד מן הסרטים הטובים ביותר שמוצגים כרגע בקולנוע, סרט שחבל לפספס את ההזדמנות לצפות בו על גבי מסך גדול (אני משאיר את השאלה האם המסך בקולנוע דיזנגוף יכול להיחשב כגדול פתוחה).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s