ממבלקור, באומבך, גרינברג

הקהל שיבוא לסרט "גרינברג" בציפייה לסרט של בן סטילר יתאכזב בצורה קשה. אם כבר, זה הרבה יותר מזכיר סרטים של השחקנית הראשית, גרטה גרוויג – אם כי מעט מאוד אנשים ראו סרטם קודמים בכיכובה.

גרוויג היא אחת השחקניות הבולטות שצמחו מזרם הממבלקור המאוד עצמאי – עצמאי מדי עבור פסטיבל סאנדנס ברוב המקרים, בטח שעצמאי מדי עבור הקרנות מסחריות. אבל הזרם/ז'אנר כבר הצליח לצבור מעריצים, מדף מיוחד באוזן השלישית ופה ושם אפילו הקרנות בערוצי הכבלים בארץ.

הז'אנר זכה לשמו (בניגוד לרצון היוצרים) בגלל הנטייה של הדמויות לדבר בלי סוף ולא תמיד בצורה ברורה. למעשה המילה "ממבל" מתאימה יותר למצב הנפשי של הדמויות בסרטים הללו – הן לא יודעות מה הן רוצות מן החיים או איך הן מרגישות במערכות היחסים הרומנטיות והידידותיות שלהם. הקסם של הסרטים הללו הוא בתיאור חיי היומיום של דור של צעירים שלא יודע מה לעשות עם עצמו. לא מדובר בצעירים המורדים בערכים של דור קודם – מדובר באנשים שאין להם ממש במה למרוד. אין להם מסר מקורי להגיד לעולם, לא מפני שהם לא חכמים או ערכיים.

רוב הסרטים האלה מצולמים במצלמה ביתית, עם שחקנים לא מקצועיים ותסריט מאולתר במידה זו או אחרת (אם כי רק במקרים מעטים מאולתר לגמרי). לרוב, השחקנים מביאים מהחיים האישיים שלהם לסרט ומשחזרים אירועים שקרו. אם כי המילה "אירועים" אולי גדולה מדי במקרה הזה, כי לרוב העלילה של הסרטים האלו מינורית. כמעט תמיד אין לסרטים האלו סוף סגור לגמרי – הדמויות מגיעות להבנה חדשה לגבי חייהם, אך הם עדיין לא יודעים מה לעשות עם עצמם או האם מערכת היחסים שבה הם נמצאים תימשך. הסרטים שלהם מזכירים סרטים של ג'ון קסאווטס על כדורי הרגעה, יחד עם השפעות של אריק רוהמר בכל הנוגע לעיסוק באמביוולנטיות רגשית. אם כי בניגוד לקסאווטס הדמויות לא נחשפות רגשית עד הסוף, ובניגוד לרוהמר בסוף הסרט לא מוצגת מסקנה מוסרית/רומנטית אחידה.

סרטי הזרם אינם דומים עד כדי כך וברבים מהם ניתן לאתר מגיע ייחודי של הבמאי. יוצרים כמו אהרון כץ ואנדרו בוז'לסקי יוצרים בז'אנר קולנוע לירי יותר ומוקפד ויזואלית. הסרטים של ג'ו סוונברג לעומת זאת מתבטאים בסגנון מחוספס יותר ובחשיפה קיצונית יותר של הדמויות, כולל הרבה עירום פיזי המוליך למעט עירום נפשי. גרטה גרוויג שיחקה בתפקיד הראשי בשלושה סרטים של סוונברג, בכולם היא גם תרמה לתסריט. הסרט השני שלה עם סוונברג, "Hannah Takes the Stairs", הוא סוג של מפגש של יוצרים בולטים בתחום. מלבד גרוויג מכבבים בו במאים בולטים בז'אנר – אנדרו בוז'לסקי ומארק דופלאס. מארק יוצר סרטים יחד עם אחיו ג'יי ומשחק בתפקיד משנה גם ב"גרינברג", מה שמוכיח כי הקשר בין סרטו של נוח באומבך לזרם אינו מקרי, למרות שהתפקיד שמגלמת גרוויג הוצע תחילה לכוכבות קולנוע מוכרות יותר.

הקולנוע של באומבך לא שונה בהרבה מהקולנוע של זרם הממבלקור. עד "גרינברג" הדבר היה נכון בעיקר לגבי סרטו הראשון, "בועטים וצורחים" (לא הסרט עם וויל פרל בשם הזה), שעסק בבוגרי קולג' שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם, בדומה לסרטי הממבלקור, אם כי באומבך הוא תסריטאי מוקפד בנשמתו ולכן הסרטים שלו מכילים דיאלוגים כתובים היטב וסופים יותר דרמטיים, כך שקשה לומר כי הוא הקדים את הזרם. נדמה לי גם כי ההשפעה שלו על היוצרים הצעירים פחותה מזו של ריצ'רד לינקלייטר. אבל הרוח הנושבת מסרטיו והאמירה שלו לגבי החיים העכשווים דומות.

אחרי ששני סרטיו האחרונים כבמאי היו יצירות שלמות ובשלות אשר הקנו לו הכרה כיוצר עצמאי חשוב (דבר שחוזק על ידי השתתפות בכתיבת תסריטים לסרטיו האחרונים של ווס אנדרסון), באומבך מגיע ל"גרינברג" כבמאי בעל שם והוא נותן במה לא רק לשחקנית מזרם הממבלקור, אלא גם להשפעות נוספות של הזרם. למעשה "גרינברג" הוא הדבר הכי קרוב עד כה לחדירה של אלמנטים מהזרם לקולנוע העצמאי הממוסד.

הדבר בולט במיוחד בדקות הראשונות של הסרט, אשר אינן מתמקדות בדמות שנתנה את שמה לסרט אלא בפלורנס, הדמות שמגלמת גרוויג. מדובר בדקות נטולת דרמה ממשית. אמנם מסופקת בהן אינפורמציה מהותית להמשך עלילה ונמסר על המאורע המכונן של הסרט, אך הדגש הוא על ההתנהגות השגרתית של הגיבורה. הדבר בולט במיוחד כאשר רואים אותה מבקשת מנהגים אחרים לתת לה לעבור נתיב – זה קולנוע על כלום מלבד החיים עצמם. הדמות נבנית לא ידי הצגת ההיסטוריה האישית שלה או בעזרת אירועים בעלי ממד דרמטי, אלא על ידי התנהגות טבעית פשוטה. אנו מתבוננים בה ברגעים שבהם לא קורה לכאורה דבר יותר מאשר ברגעים בעלי חשיבות – סיום של דייט לא מוצלח מבחינתה או הידיעה על בואו הצפוי של גיבור הסרט.

פלורנס עובדת כעוזרת אישית עבור פיליפ גרינברג – איש משפחה מכובד ואמיד שעובד כנראה בעסקי מלונאות. נמסר לה כי בעוד פיליפ ומשפחתו ישהו בווייטנאם בחופשה, אחיו רוג'ר ישמור על הבית. רוג'ר בדיוק השתחרר ממוסד לחולי נפש ולמרות כישרון במוזיקה ובנגרות, הוא משדר לעולם את הרושם כי הוא מעדיף לא לעשות דבר עם חייו פרט לכתיבת מכתבי תלונה על כל דבר אפשרי.

רוג'ר גרינברג הוא לכאורה דמות מעוררת דחייה – הוא שונא את שאר בני אדם, מתנהג בצורה אכזרית, מחפש מערכות יחסים ריקניות וזועם על כל העולם. אך למעשה הוא אינו לגמרי מרוצה מכך שהוא אינו עושה דבר עם חייו, מתחרט על טעויות שביצע בעבר ומרגיש כי חייו הם פספוס. הוא לא רוצה להודות בזה, אבל בפנים גם ממש אכפת לו מן הזולת. קשה שלא לרחם עליו, גם ברגעים הרבים שבהם הוא מתנהג בצורה אכזרית.

באותה מידה, גם הדמות החיובית יחסית של פלורנס מעוררת לפרקים רתיעה. הקסם הרב של הסרט נעוץ בעובדה כי גם כשאנו סבורים כי הדמויות מבצעות טעויות אנו אוהבים אותן ומזדהים עמן. בו בזמן אין לנו תחושה כי מדובר באנשים מיוחדים, או אפילו באנשים טובים. לקראת סוף הסרט אומרת פלורנס את משפט המפתח לגבי הסרט ובמידה רבה גם לגבי זרם הממבלקור: "אתה אוהב אותי הרבה יותר משנדמה לך".

גרינברג אינו סרט על אהבה גדולה מהחיים. הוא סרט על התחלה של מערכת יחסים בעייתית שיכולה להיכשל. הוא כתוב היטב על ידי באומבך וזוגתו ג'ניפר ג'ייסון לי (שמופיעה לשתי סצנות בתור האקסית המיתולוגית של גרינברג). סגנון הבימוי של באומבך הוא ההפך מסגנון המשחק שזוגתו מתמחה בו – מינורי, עדין, כמעט בלתי מורגש רוב הזמן. אבל מדובר בסגנון בעל עוצמה רבה שנשארת עם הצופים גם אחרי הסרט.

לא מדובר בסרט לכל אחד. לא קורה בו הרבה, הוא לא ממש מצחיק, אין בו רגעים מלודרמטיים או בעלי תעוזה קולנועית יוצאת דופן. אבל עבור הקהל שיתחבר לסרט מדובר באירוע קולנועי של ממש, מהסוג שקשה להסביר מה כל כך עוצמתי בו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ממבלקור, באומבך, גרינברג

  1. צביקי הגיב:

    סקירה מרתקת עופר, תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s