אליס בלי פלאות

"אליס בארץ הפלאות" בגרסת טים ברטון הוא סרט מהנה לצפייה שלא נראה מגוחך לרגע אחד. הסרט עשיר מאוד ויזואלית (אם כי בעיניי התלת ממד לא מוסיף לו כלל), משוחק ומדובב היטב ומצליח להעלות חיוכים בקרב הצופים ולא רק בקרב החתול.

אבל לצערי איני מצליח להתלהב ממנו באמת, זאת עקב כשלון של כל יומרה אמנותית מורכבת שאולי הייתה ליוצרי הסרט. עיבוד נאמן למקור המבריק של קרול הוא בלתי אפשרי, בין השאר מכיוון שקשה לבקר היום את החברה הוויקטוריאנית כפי שעשה זאת קרול בזמן אמת. בנוסף לכך, לא ניתן באמת להעביר יצירה שעיקרה משחקי מילים למדיום שבו הרובד הוויזואלי חשוב. עם זאת, הייתה לי תקווה שברטון ינסה להעמיד את המיתוס של אליס באור חדש.

נקודת הפתיחה של הסרט, שבה אליס שבה לארץ הפלאות כמבוגרת, מאפשרת לו קודם כל להיפטר מהצורך להישאר נאמן להתקדמות הנרטיבית של המקור (שלא הייתה ממש התקדמות נרטיבית אלא מעבר בין סיטואציות שונות) וכן לאחד בין הספרים השונים שחיבר קרול בלי שהדבר ייראה מאולץ. כסיפור העוסק בין השאר בהאדרת הילדות ובהתבגרות כאובדן, חזרה אליו מנקודת מבט מבוגרת יכולה להעמיד אותו באור חדש ולהעצים את המיתוס. הסרט של ברטון מודע לאפשרות הזו, אבל לא ממש נכנס לעומקה. אליס המבוגרת לא באמת שבה לילדותה או מתעמתת עם איבוד הדמיון והתמימות. ברטון מצטט את ספריו של קרול, אך נותר מרוחק מרוח המקור – הסרט שלו מחויב בראש ובראשונה להתקדמות עלילתית וליצירת היגיון בעולם המוזר. קצת כואב לראות יחס כזה ליצירה שהביאה לשיא את הנונסנס. 

הדבר המוזר ביותר בסרט הוא שסצנת ההקדמה שלו מוצלחת מאוד: אליס מוצאת את עצמה במסיבת אירוסין לכבודה, אך היא האחרונה לדעת על כך. הסצנה הזו מבקרת את החברה הוויקטוריאנית בחריפות ועם הומור משובח תוך שמירה מסוימת על רוחו של קרול. אבל מה זה אומר על הסרט שהסצנה המוצלחת ביותר בו מתרחשת דווקא מחוץ לארץ הפלאות?

בכל אופן, ראוי יותר לשפוט את הסרט ביחס לברטון. הסרט לא יוכל להשתוות למקור, אבל הוא כן יוכל להיות התפחות חדשה בקולנוע של ברטון, יוצר אשר בכל סרטיו יש כמה הברקות, ובסרטיו הגדולים הוא הצליח להעביר בצורה מרשימה וכובשת נפש של אאוטסיידר עתיר דמיון ומיוסר. מהרבה בחינות, אליס היא קרקע פורייה עבור ברטון לשוב לכושר ויצירה בעלת משמעות אחרי כמה סרטים בינוניים.

גם במובן הזה ברטון נכשל. הסרט הוא ממתק יפהפה וריק מתוכן או השראה. הדמויות השונות נותרות נטולות עומק. טשטוש ההבדלים בין חלום ומציאות נעשה בצורה בנאלית ופשטנית. אין בדמות הראשית שום רובד אפל, אין בדמות מלכת הלבבות שום ממד מעורר הזדהות. לרגע אין ספק שאליס תצליח במשימות שלה. זהו סרט פרווה – מענג ילדים ומבוגרים כאחד, אך לא מותיר ערך מוסף.

איפה זה ואיפה הכנסת התכנים המיניים הבוטים ל"באטמן" או דיוקן האמן הסובל ב"אד ווד"? במידה מסוימת, "המספריים של אדוארד" קרוב יותר לרוח של אליס המקורית מאשר הסרט החדש. ב"מספריים של אדוארד" ברטון יצר ביקורת נוקבת על החברה של אותו זמן וקונן על אובדן התמימות ועל הכאב שבמעבר לעולם רווי כאב. ב"אליס בארץ הפלאות" שלו, ארץ הפלאות נראית יותר כמו חלום, למרות שאליס מתייחסת אליה כסיוט. ב"המספריים של אדוארד" החיים עצמם הוצגו כסיוט.

בשורה התחתונה, "אליס בארץ הפלאות" מצטרף לסרטים הקודמים שברטון יצר בשנים האחרונות – סרטים עשויים היטב, מבדרים ומרהיבים ביופיים, אך גם סרטים אשר אין בהם דבר מן הכאב העצום והנפלא של יצירותיו המוקדמות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s