פולנסקי ישן וחדש

זוג נשוי יוצא לחופשה בפריז. הבעל נכנס להתקלח, כאשר הוא יוצא האישה נעלמת. זוהי נקודת המוצא העלילתית של הסרט "פרנטיק" של רומן פולנסקי מ-1988, סרט שהתעלומה שבבסיסו מתגלה כפרשת ריגול סבוכה שבה גם למוסד יש חלק. אבל פרשת הריגול הזו לא עניינה את פולנסקי. הוא השתמש בה כתירוץ לסצנות מתח מבריקות ומבדרות. אחד השימושים הכי מובהקים במקגאפין מאז היצ'קוק, ברמה שלא הייתה מביישת את האמן הבריטי בגדול. בכלל, מהרבה בחינות, פולנסקי הוא היורש המובהק ביותר של היצ'קוק בחלק מסרטיו. בעוד יוצרים כמו בריאן דה פלמה ממלאים את הסרטים שלהם במחוות להיצ'קוק, פולנסקי לא עוסק במחוות ישירות אלא עושה סרטים שנראים כמו סרטים שהיצ'קוק היה עושה היום.

מובן שפולנסקי הוא יוצר מורכב בהרבה מסתם ממשיך דרכו של היצ'קוק. בסרטיו הגדולים ביותר הוא עסק בצד האפל והרע של נפש האדם, תוך ביקורת לא רק על הנבלים (שתמיד מנצחים) אלא גם על הגיבורים החיוביים שלו. מבחינות אחרות הוא גם ממשיך דרכו של קפקא, בדרך שבה הוא מציג גיבורים אבודים בעולם שאין להם יכולת להבין את החוקיות שלו או תקווה לצאת ממנו בשלום. אך הראייה שלו את הרוע האנושי שונה מזו של כל יוצר שבא לפניו, דבר קשה להשגה, שכן רוע הוא נושא שהעסיק יוצרים מאז ומעולם, כולל שייקספיר ב"מקבת", שפולנסקי עיבד לקולנוע. סרטיו הגדולים ביותר של פולנסקי – "הדייר", "צ'יינטאון" ו"תינוקה של רוזמרי" – הם מסע אל תוך הרוע כמו גם אל תוך נפש מיוסרת של גיבור השואף לטוב ומוצא את עצמו מוכרע. כל אחד מהם שונה לחלוטין מהאחרים ומעלה שאלות מוסר ותהיות קיום אחרות.

אבל כל הסרטים האלו גם מלאים בהומור ובעשייה טכנית מבריקה. לא נהוג לחשוב עליו ככזה, אבל פולנסקי הוא מן הבמאים שמצליחים להצחיק בצורה הכי אלגנטית.

סרטו החדש "סופר הצללים" קרוב יותר ברוחו ל"פרנטיק" מאשר לסרטיו הגדולים ביותר של פולנסקי, אבל כמו "פרנטיק" הוא חגיגה של קולנוע טהור. סיפור הסרט מכיל ביקורת קשה כלפי ארה"ב וכלפי ראש ממשלת בריטניה בעבר טוני בלייר. אבל פולנסקי לא מעמיד את הפוליטיקה במרכז ומתמקד בעשיית קולנוע תוסס, השומר על מקוריות לצד הפנמת המורשת של היצ'קוק. כמה מהסצנות בחלקו השני של הסרט פשוט מבריקות, וההומור שלו משובח בהרבה מרוב ה"קומדיות" שמגיעות לקולנוע בימינו.

אחרי כמה סרטים עשויים היטב אך נטולי נשמה, "סופר הצללים" הוא סוג של חזרה של פולנסקי לכושר, גם אם לא לשיאים של עבודתו משנות השישים והשבעים. פולנסקי כנראה כבר לא ייצר עוד סרטים ברמה של "צ'יינטאון" ו"הדייר". כשג'וזף הלר נשאל למה הוא לא כתב אף ספר מבריק מאז "מלכוד 22", הוא שאל בחזרה למה אף אחד אחר לא כתב כזה. זה גם בערך המצב של פולנסקי, שאת העוצמה של היצירות הגדולות שלו היה קשה לשחזר. אבל חדוות היצירה והשלמות של סרטים קלילים יחסית כמו "סופר הצללים" מוכיחה כי המאסטר עדיין חי ובועט (במעצר בית). יחד עם "שאטר איילנד" של סקורסזה, ב-2010 המודרניסטים הגדולים אולי כבר לא בשיאם, אך עדיין רלוונטים בנוף הקולנוע המסחרי.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s