ברטולוצ'י

היום (16.3) מלאו 70 שנה להולדתו של ברנרדו ברטולוצ'י, אולי הבמאי האיטלקי החי היחיד ששמו עדיין מוערר בהתלהבות בקרב כל חובב קולנוע (הוא לא היחיד הראוי לכבוד הזה). בכל סרטיו מתקיים מתח בין המרהיב לעדין, בין הניסיון לייצר אמירה גדולה ומשמעותית לתיאור רגעים אנושיים קטנים. לכן, גם הסרטים הפחות טובים שלו מעניינים ומכילים רגעים של קולנוע עוצמתי ויפהפה.

רוב הסרטים באמת פחות טובים, או לפחות פחות טובים ביחס למה שהוא מסוגל. ברטולוצ'י הוא במאי המשלב בין אהבה עצומה למדיום לידע ספרותי וקולנועי נרחב. ותמיד נדמה שיש לו מה להגיד. לכן זה כואב כאשר הסרטים שלו לא מצליחים לייצר אמירה חד משמעית או נופלים בין עודף אמירות וניסיונות.

אבל לפחות בתקופה אחת ביצירה שלו הוא העמיד רצף של יצירות שלמות ומעוררת מחשבה. די בסרטים שיצר בחצי הראשון של שנות השבעים כדי למקם אותו כאחד הבמאים האיכותיים שידע הקולנוע. מצד שני, סרטים אלו גם יוצרים עודף ציפיות שסרטיו המאוחרים יותר לא עומדים בהם.

הסרט הראשון שסבל מעודף ציפיות הוא "1900 " – ללא ספק הסרט היומרני ביותר של אחד היוצרים הכי יומרניים. במשך חמש שעות (בגרסה המלאה) מתאר ברטולוצ'י את ההיסטוריה של איטליה דרך שני חברים אשר נולדו בשכנות בשנה הראשונה של המאה – אחד עשיר (המגולם בבגרותו בידי רוברט דה נירו) ואחד עני (ז'ראר דפרדייה) . הוא מנסה לתאר מהלכים פוליטיים הרי גורל עבור כל האומה בשילוב עם תיאור של קריסת מערכת יחסים בין חברי ילדות. למעשה הוא לא מסתפק באומה – לסרט מלוהקים במתכוון שחקנים לא איטלקים במטרה לרמז כי לא מדובר רק באיטליה אלא באנושות כולה שהלכה בדרך אלימה.

רוב המבקרים קטלו את הסרט בזמן אמת וגם כיום הרבה אנשים לא אוהבים אותו. אני חושב שהסרט עובד ומכיל כמות גדולה מאוד של סצנות מצמררות. אין בו רגעים חלשים והוא מציג גם מבט נוקב על ההיסטוריה (מזווית שמאלנית מאוד) וגם דמויות המעוררות אהדה גם ברגעים קשים. ויש בו גם את אחת מדמויות הנבל המהפנטות והמבעיתות ביותר – דונלד סאתרלנד מגלם רשע טהור אמין במיוחד ומפתה במיוחד –

"1900 " הוא סרט שאני מאוד אוהב ומעריך, אך יש לגשת אליו מנוסים. למרות שמדובר בבמאי נגיש יחסית, עומק הסרט יכול לחלוף על פני צופה שלא מנוסה בסרטיו, המשלבים בין אירוטיקה לביקורת על המיניות כדי להסביר את הרשע האנושי בתחומים אחרים. סרטיו נראים לפעמים פשטניים במהלך הצפייה, אך הם מהדהדים אחריה. ב"1900 " זה בולט יותר מאשר בסרטים אחרים, בין השאר בגלל אורך היצירה.

"הקונפורמיסט" הוא מקום טוב יותר להתחיל – במהלך הסרט דמות מתמסרת לפאשיזם מתוך דחף להיות כמו כולם ובוגדת בכל ערך היקר ללבה. הסרט מבוסס על רומן של הסופר הגדול אלברטו מורייבה וברטולוצ'י מעניק לו עוצמה ויזואלית תוך כדי שימור חלק מן המורכבות הספרותית. רבים מהישגי הסרט קשורים גם לצלם הווירטואוז ויטוריו סטוררו.

בשני הסרטים הנ"ל עסק ברטולוצ'י בקשר שבין הדחקה מינית לאלימות פוליטית. ב"טנגו האחרון בפריז" הוא עוסק בקשר בין מין לאלימות אישית ופרטית. בניגוד לשם שיצא לסרט, האירוטיקה היא רק חלק קטן ממנו. בעיקרון זהו אינו סרט על אנשים עירומים, אלא סרט על נפשות עירומות. סרט על התאווה לשלוט ועל התאווה להיות נשלט, על הקושי שבהתמודדות עם אובדן, על הקושי לאהוב ופשוט על הקושי לחיות. בעזרת מרלון ברנדו בתפקידו הגדול ביותר בעיניי, ברטולוצ'י יוצר את אחד הסרטים הכי עוצמתיים הזוכרים לי. עם זאת, אנשים רבים שאני מכיר לא הבינו ממה אני מתלהב וחשבו שהסרט סתמי ביחס ל"קונפורמיסט". הנה טיעון נגדי –

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s