פרס הסרט המוכר

הסוד שבעיניים 

אין שום דבר חדש או באמת מפתיע בנציג ארגנטינה לאוסקר. הוא משחק בטריטוריה מוכרת המשלבת בין סרט בלשי לסרט רומנטי. הוא פשוט עושה זאת בצורה טובה מאוד. לכן, אף על פי שאין בו חדשנות או ייחוד שעליו ניתן להצביע, הוא סרט סוחף ששווה את ההליכה לקולנוע.

מובן שלהגדיר אותו כחסר ייחוד לחלוטין זה חטא לאמת. זהו בעיניי "פילם רוז'", כלומר פילם נואר רומנטי וחושני. בלש מפענח פרשת רצח די מהר, הוא רק צריך למצוא את החשוד שברח ואת ההוכחה. אבל זה לא העניין – העניין הוא האהבה שלו לבוסית שלו, אהבה של בעל הנרצחת לאשתו המנוחה וגם אהבה של הרוצח לקורבן שלו. יש הרבה קווי דמיון בין שלושת הגיבורים וההערצה שלהם לנשים, הערצה שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות כמובן.

הסרט מבוים בסגנון מאוד מקצועי, המשלב בין אלמנטים של סרטי פשע, כמו זוויות צילום אקספרסיביות, ובין צילום קונבנציונלי, המשרת את העלילה הרומנטית. פעם אחת במהלך הסרט הוא מצליח לייצר רגע קולנועי מלהיב באמת – אני מדבר על הסצנה שמתרחשת במהלך משחק כדורגל. לעומת זאת, סצנת הרכבת שפותחת את הסרט וחוזרת בו ברגע מכריע היא נקודה שבה הסרט ניסה ולא הצליח להיות פואטי באמת – נקודת חולשה קטנה בסרט עשוי היטב.

עוד נקודה חלשה היא בעיה החוזרת ביותר מדי סרטים – ל"סוד שבעיניים" יש סיום נפלא. ואז הסרט ממשיך עוד קצת בצורה בנאלית ומסבירנית יותר מדי. אין דבר טוב יותר מלסיים את הסרט ברגע החזק ביותר שלו, לא צריך לחזור על זה פעמיים, הקהל יוצא בטעם טוב אחרי שהוא מבין את הנקודה בפעם הראשונה. לא צריך לסגור את כל הקצוות.

או במילותיו של בילי וויילדר:

The third act must build, build, build in tempo and action until the last event, and then – that's it. Don't hang around.

"הסוד שבעיניים" הוא סרט ארגנטינאי, אך מהרבה סיבות הוא הוליווד לכל דבר. כמו כל סרט הוליוודי, הוא צריך היה לשאוף לסיומים בסגנון הסרטים של וויילדר, אמן סיומי הסרטים הכי טוב בהיסטוריה של הוליווד.

נביא

בניגוד ל"הסוד שבעיניים", "נביא" כן מנסה להיות סרט חשוב. אבל למעשה אין בו כל דבר ייחודי, משהו שלא ראינו קודם. עודף הניסיונות שלו לייצר לעצמו חשיבות מוליך אותו לשילוב בין ריאליזם קיצוני לעשייה קולנועית ראוותנית – שילוב בעייתי מאוד שלא מצליח בסרט.

התוצאה היא דרמה ריאליסטית המופרעת על ידי קטעי פנטזיה או קטעים של קולנוע מוחצן מדי. בין לבין, ההזדהות עם הגיבור, או לחלופין ההרהור שלנו על העולם הפשע המתואר בסרט, הולך לאיבוד. "נביא" מוכיח את השליטה המופתית של הבמאי ז'אק אודיאר בכל כלי המדיום הקולנועי. הוא פשוט לא יודע על מה לוותר.

אני יודע שאני בעמדת מיעוט בנושא הזה, אבל אותי הסרט לא הצליח לרגש, גם לא לעורר אותי למחשבה נוספת. הוא בעיקר נראה כערבוב קלישאות של סרטי כלא. משהו בדמות הראשית בו נותר בנאלי מדי – כמעט כתבתי "סתום מדי" אך ההפך הוא הנכון. הבעיה בדמות הראשית היא המובנות שלה במשך רוב הסרט. אין בה ממד של מסתורין או דבר אחר שיעורר עניין. אנחנו פשוט צופים בפעולות שלה במשך שעתיים וחצי ארוכות מדי.

עם זאת, יש להדגיש כי "נביא" רחוק מלהיות סרט רע, אך הוא רחוק הרבה יותר מלהיות יצירת מופת.

הייתי אומר ש"נביא" הוא הדוגמה המושלמת לסרט פסטיבלים טיפוסי, אך נדמה לי ש"חלב של צער" – נציג פרו לאוסקרים – הוא דוגמה טובה יותר. בתוך הז'אנר של "סרטי נשים סובלות" הסרט עוקב אחר צעירה המענישה את עצמה על הסבל שעברה אמה במהלך מלחמת האזרחים, כולל האונס שבגללו נולדה.

סצנת הפתיחה, שבה האם הקשישה שרה על ההתעללות שעברה, מצמררת. ההמשך, שבו אנו צופים בחיי הבת, לא עומד בסטנדרטים של הפתיחה. בגלל הנושא וטכניקת הצילום הריאליסטית, קהל של פסטיבלים וחברי שופטים לא יכולים שלא להחמיא לסרט – איכשהו זה נתפס כאמירה נגד הנושא. אני חושב שפשעי מלחמה נגד נשים הם בעיה קשה מאוד. אני גם חושב ש"חלב של צער" מתאמץ יותר מדי לרגש ושמלבד הפתיחה אין בו רגעים אותנטיים או פואטיים באמת.

מול שלושת הסרטים האלו מתחרים באוסקר לסרט הזר שני סרטים מרשימים ויוצאי דופן באמת: "עג'מי" ו"סרט לבן". לצערי, נדמה שהסיכוי שחברי האקדמיה יצביעו ל"ע'גמי" הוא קטן, אם כי הכל יכול לקרות בקטגוריה הזו. אני מקווה שהעוצמה של "סרט לבן" תצליח לגעת גם באמריקאים והם יתנו לו את אחד מפרסי האוסקר המוצדקים ביותר, אם כי יש לי תחושה כי, כמו בשנה שעברה, הם יצביעו דווקא לסרט הכי אמריקאי מבין המתמודדים. כלומר, ל"סוד שבעיניים".

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוסקר, עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על פרס הסרט המוכר

  1. גיל הגיב:

    "נביא" הוא לא סרט מהפכני או יוצא דופן, אתה צודק. עם זאת, הוא כן סרט מאוד טוב.

    יצאתי ממנו מבולבל, על מה השעתיים וחצי האלה בעצם היו? מה המסר פה? בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהסרט בעצמו הוא סוג של שאלה על פשע: איך נהיים ראש ארגון פשע? פשוט מתעוררים כזה יום אחד? ועל זה אני חושב שהסרט עונה, בדרך שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s