סרטי עיראק מוצלחים

הקולנוע האמריקאי לא ידע מה לעשות עם המלחמה בעיראק. בין השאר זה נבע מכך שהמלחמה הייתה שנויה במחלוקת מהיום הראשון. הוליווד בחרה את הצד השמאלני במערכה ויצרה מראשית המלחמה סרטים שתוקפים אותה. בדרך כלל זהו שלב מאוחר בהתפחות הז'אנר המלחמתי: באופן מסורתי הסרטים הראשונים על אודות מלחמה מצדיקים אותה. אחר כך באים הסרטים שמראים את המחיר הכואב של המלחמה, ורק אחריהם מגיעים הסרטים שמבקרים את המלחמה בצורה מובהקת, לרוב כמה שנים אחרי סיומה.

ממרחק הזמן סרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"צייד הצבאים" יכולים לייצר אמירה חזקה נגד המלחמה בווייטנאם, למשל. אם כי יש לציין כי הסרטים האלו היו הרבה יותר אוניברסליים מאשר מבקרים של מלחמה ספציפית והם אמרו הרבה על נפש האדם גם ללא קשר למלחמה. הנקודה החשובה היא שסרטים שמבקרים את המלחמה בצורה גלויה ומגויסת מדי נוטים להיות פשטניים וכושלים אמנותית. כאשר הם יוצאים במהלך המלחמה, הסיכוי שלהם לייצר אמירה מורכבת על המלחמה או להצליח קופתית  אפסי. כמובן, במאים גדולים יכולים להצליח לייצר סרט אנטי-מלחמתי מוצלח גם בתנאים כאלו, אך אלו היוצאים מן הכלל הנדירים. במאים זוכי אוסקר כמו רוברט רדפורד ופול האגיס ייצרו סרטי מלחמה שלא עבדו ודי קברו את העיסוק בה מבחינת האולפנים הגדולים.

והנה, פתאום יוצאים שני סרטי מלחמה שהם מהסרטים הכי טובים של השנים האחרונות על כל נושא שהוא. והם לא מבקרים את המלחמה בצורה חד משמעית אלא מראים אותה בצורה שקולה יותר, מתמקדים במחיר הכואב שלה ונתונים לקהל לשפוט. נדמה לי שהתוצאה לא רק מוצלחת יותר מבחינה קולנועית, אלא גם מעבירה מסר אנטי-מלחמתי חזק יותר בדיעבד. כעת לעיסוק בסרטים, שהמשותף ביניהם אינו רק המלחמה:

 מטען הכאב

"המלחמה היא סם", מוכרז בתחילת הסרט כיאה לסרט שעוסק בהתמכרות. מכורים לאנדרלין של סיכון החיים לא יכולים לחזור לחיים הנורמליים שבפרברים השלווים. זה היה גם המסר של "צייד הצבאים", אך "מטען הכאב" מעביר אותו בצורה אינטסיבית הרבה יותר. אין בסרט שנייה אחת של מנוחה למשחבה, זו מתבצעת לאחר הסרט.

אם ב"צייד הצבאים" החיים האזרחיים תפסו זמן מסך ארוך כמעט כמו הסצנות בווייטנאם, ב"מטען הכאב" מדובר בדקות ספורות המשיגות אפקט דומה. המומחה לנטרול פצצות לא מסוגל לקנות בסופר. יצירת קשר עם בנו קשה יותר מיצירת קשר עם ילד ערבי המוכר DVD מזויפים, כי הילד הערבי קיים בעולם האמיתי והחי, העולם שבו כל עובר אורח הוא אויב פונטציאלי ובכל רגע יכולה להתפוצץ פצצה.

הרבה נכתב כבר על כך שמדובר בסרט אפיזודות ולא בתסריט שנבנה על נקודות תפנית. אף על פי שלסדר ההתרחשיות יש משמעות, יש הרבה אמת בסברה הזו. זה לא סרט המלחמה הראשון הפועל בתבנית זו. בין השאר, גם "מ.א.ש" (הסרט) היה סדרה של קטעים קומיים שלא ממש התפתחו זה מזה, מה שאפשר לסרט להפוך לסדרת טלוויזיה. "מטען הכאב" נדמה במידה מסוימת כמו סדרת טלוויזיה, במובן החיובי של המילה. במהרה אנו מרגישים שאנו מכירים את הדמויות ולא צופים רק ברגעי התפנית של חייהם. הסרט לא ממש מתעסק בבניית דמויות אלא מציג לנו דמויות ברגעי פעולה ומאפשר לנו להכיר אותן דרך ההתנהגות הטבעית שלהן. יש בזה ממד אלטמני.

אבל כל הדברים האלו הם רק הערת שוליים לדבר העיקרי: "מטען הכאב" הוא סרט האקשן הכי טוב שיצא מהוליווד זה זמן רב. בצילום הכמו-דוקומנטרי שלו ובתקציב נמוך הוא מצליח להיות מתחרה ראוי ל"אווטאר" גם בתחום זה.

השליח

בסיכום שנת 2009 הכנסתי את הסרט לרשימת סרטי השנה שלי על סמך צפייה אחת בין הרבה הקרנות אחרות בפסטיבל ירושלים. תהיתי שמא הגזמתי מעט בהערכתי לסרט. לאחר צפייה שנייה התברר לי כי לא הערכתי אותו מספיק: "השליח" אינו פחות טוב מ"מטען הכאב" או מכל דבר אחר שתראו עכשיו בבתי הקולנוע (פרט ל"סרט לבן").

גם בסרט הזה מלחמה היא סם. כך זה עבור וויל מונטגמרי, גיבור מלחמה שהיה רוצה לחזור לשטח, אך הפציעה מגבילה אותו לעורף ולתפקיד שהוא מרגיש שנמצא מתחת ליכולתו: להודיע למשפחות שכולות טריות על מות יקיריהם.

כמו "מטען הכאב", גם סרט זה בנוי מאפיזודות: כל מפגש עם משפחה הוא יחידה עלילתית קטנה ושלמה בפני עצמה. כמו "מטען הכאב", גם סרט זה מתעסק בחוסר היכולת לשוב לחיי השגרה – לגיבור הסרט אפילו אין מחשב, דבר בלתי אפשרי כמעט במציאות של ימינו לבעלי הכנסה כלשהי.

שלא כמו "מטען הכאב", יש כאן תסריט מחושב היטב גם במובן הקונבנציונלי של התפתחות עלילה ונקודות תפנית. הקשר בין וויל למפקדו הישיר/חברו לצוות טוני נבנה בהדרגה ומגיע לכמה שיאים רגשיים. הקשר הרומנטי הנרקם בין וויל לאלמנת מלחמה טרייה הוא נס תסריטאי של ממש: הסרט מצליח לייצר מסיטואציה שהיא מתכון לאסון של טעם רע ועודף מלודרמה מערכת יחסים אנושית מרגשת ונוגעת ללב.

"השליח" לא היה עבורי סרט קל לצפייה, גם מכיוון שהוא שלח אותי למצב הלא מאוד שונה בארצנו. זה סרט עמוס מאוד רגשית, אך הוא לא נראה כאילו הוא מנסה לרגש בכוח. זה סרט על המחיר הכבד של המלחמה, אך במקביל גם סרט המצדיע לחיילים.

אורן מוברמן מצליח להעביר למסך את התסריט שכתב יחד עם אלסנדרו קמון בצורה מדויקת, המשאירה את מרכז הבמה לדיאלוגים ולשחקנים. בן פוסטר משחק בצורה משכנעת ומטרידה תפקיד מורכב הרבה יותר מכל מה שראיתי ממנו עד לסרט הזה. וודי הארלסון וסמנתה מורטון, שני שחקנים שאני תמיד אוהב, נותנים תפקידים שהם אולי הטובים בקריירה הארוכה שלהם. התוצאה היא סרט שריגש אותי עד דמעות ועד כאב פיזי, גם בצפייה שנייה. וגם בלילה שלאחריה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סרטי עיראק מוצלחים

  1. גיל הגיב:

    לעזאזל, למה כולם מתלהבים מ"מטען הכאב"? אני היחיד שרואה שהמלך הוא עירום?

    זה סרט טוב, עוצמתי ועשוי בקפידה. אני אישית נהנתי ממנו, אבל מפה ועד המחמאות שהוא קוצר?

    איפה הדמויות? איפה המסר? אז המלחמה היא סם, נו?

    הרגשתי שהסרט בסופו של דבר מאוד פשטני, ואם אני רוצה סרט אקשן או סרט על התמכרות – יש אלטרנטיבות טובות יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s