שאטר איילנד – מבט ראשון

אהבתי את הסרט החדש של מרטין סקורסזה. באופן לא שגרתי אנשים אחרים שראו את הסרט הגיבו ב"איך לעזאזל אהבת את הסרט הזה?", שזו לא התגובה הטיפוסית שסקורסזה מעורר. כלומר גם אנשים שלא נפלו מ"הטייס" או "השתולים" הצליחו להבין מה אנשים ראו בסרטים הללו. זמן קצר אחרי צאתו "שאטר איילנד" הוא כנראה הסרט הכי שנוי במחלוקת של סקורסזה לפחות מאז "לגעת במוות", ולטעמי הוא גם הסרט הכי טוב שלו לפחות מאז הסרט ההוא.

זאת למרות שבמבט ראשון "שאטר איילנד" הוא הסרט הכי פגום של סקורסזה. יש בו קטעים שפשוט לא עובדים, או לפחות נראים כלא עובדים. אבל אני מעדיף יצירות פגומות מסוג הזה על פני סרטים עשויים היטב אך חסרי נשמה כמו "הטייס".

"שאטר איילנד" עוסק במוסד לחולי נפש ובמקביל נכנס לנפש של הגיבור שלו בסוג של זרם תודעה. קטעי ההזיה/חלום של הגיבור הראשי הם עבורי מפגן של פאר ויזואלי אשר מתגלה כמורכב ובעל עומק ככל שהסרט מתקדם. נדמה לי שלאחר צפייה שנייה בסרט אבין את הקטעים האלו טוב יותר.

בכלל, זה מסוג הסרטים שמצריך צפייה שנייה. אני אומר זאת משום שהתחושה שלי היא שסקורסזה יצר הפרעות קטנות במבע כדי להעמיד סיום יותר אמביוולנטי מכפי שנדמה. יותר איני יכול לכתוב, שכן להרחיב בנושא זה יהרוס חלק מהעלילה שאמור להיות מפתיע לרוב הצופים. על פני השטח מדובר בסרט טוויסט ואיני מתכוון לחשוף את הטוויסט (למרות שהוא מאוד צפוי) כבר בשלב זה. אגב, זה יוצר אתגר, כי גם להזכיר את היצירה הקלאסית שממנה שואב הסרט השראה זה רמז עבה מדי לאופי הסיום.

עם זאת איני סבור כי הטוויסט הוא מה שעניין את סקורסזה. ייתכן שזה העיקר במקור הספרותי, אבל סקורסזה פחות מתעניין בתפניות עלילה ויותר בדמויות ובאווירה. איני אומר כי סקורסזה לא יוצר בסרטים שלו מתח בצורה מקצועית המשרתת היטב את העלילה, אני רק אומר שבסרטיו הטובים המתח רק משרת דברים עמוקים יותר. מכך גם נובע שאני לא מחשיב את "השתולים" לאחד מסרטיו הטובים. "שאטר איילנד" הוא לא יצירה בסדר הגודל של "נהג מונית", אבל הוא לפחות מנסה לבנות דמות ראשית שלא ניתן להגדיר אותה באופן חד משמעי כטובה או רעה. למעשה במהלך רוב הסרט קשה מאוד להגדיר דברים בצורה חד משמעית. הסיום מעט מבטל ממד זה של הסרט, אבל ייתכן שצפייה שנייה תשנה את דעתי.

אלמנט אחד שמעורר הרבה ביקורות הוא הליהוק של לאונרדו דיקפריו. לכאורה יש בשיתוף הפעולה עמו ממד סימבולי לקריירה של סקורסזה – במקום הכיעור היחסי והקשיחות של דה נירו, סקורסזה עובר לעבוד בקביעות עם הכוכב הכי יפה בסביבה, זה שזקוק לאישור לאיכות המשחק שלו. קל לקרוא את זה כסימן למעבר של סקורסזה מהקולנוע הבועט הנוקב של סרטים מסוג "השור הזועם" ללב העשייה ההוליוודית השגרתית ביותר.

אלא שיש דרך אחרת להסתכל על שיתוף הפעולה הנ"ל. לאורך כל הקשר ביניהם סקורסזה מנסה לחשוף צדדים אחרים בדימוי הקולנועי של דיקפריו, לחשוף את הצד היותר אלים ופחות רומנטי באישיות שלו. ב"כנופיות ניו יורק" הניסיון הזה כשל לחלוטין ודי הרס סרט שהכיל לא מעט דברים טובים. ב"הטייס" וב"השתולים" זה נעשה בצורה קצת יותר טובה, אבל זה עדיין נראה די מאולץ. ב"שאטר איילנד" דיקפריו עדיין לא מפגין משחק ברמה של דה נירו (מצד שני הוא מעולם לא היה שחקן לא טוב כפי שחלק מהאנשים סבורים), אבל הטיפול של סקורסזה בצדדים הפחות נעימים של האישיות שלו מורכב ומעמיק יותר. יש בסרט ממד של חשיפת הזיוף שמאחורי הכוכב הקולנועי – זה שמגיע לפתור את הבעיה, אך בפנים הוא אינו חכם יותר מן האדם הממוצע. הפער בין הדימוי העצמי למציאות יוצר פגיעות, שהיא אחד הדברים שבונים את "שאטר איילנד" – בלי קשר לתפנית בעלילה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s