המיינסטרים של הקולנועי העצמאי

פרשס

הרבה מבקרים מתייחסים לסרטו של לי דניאלס כאחד הסרטים הקטנים המפתיעים של השנה, אבל כמה באמת סרט יכול להיות קטן כאשר הוא מופק בידי אופרה ווינפרי (שנחשבת גם לכלי קידום יעיל לקראת האוסקרים) וטיילור פרי, הבמאי הפופולרי ביותר בקרב הקהל האפרו-אמריקאי (לקהל בארץ – הוא שיחק ב"סטארטרק" )? עד כמה הוא יכול להיות קטן כאשר הוא מנסה להדגיש כל כך את העיסוק שלו בנושאים "חשובים"?

איני מאשים את סרט בייצוג מטעה: הוא באמת סבור שהוא שייך לקולנוע העמצאי הקטן. הוא פשוט עושה זאת מתוך תחושה שהוא סרט קטן אך חשוב. חשוב מהסוג שחובה לראות אם לא רוצים להיות מואשמים בחוסר רגישות חברתית לנושא. הנושא הוא החיים של השכבות העניות ביותר בחברה האמריקאית והתעללות מינית במשפחה. אה, הנושא הוא גם כישלון מערכת החינוך שמוציאה תלמידים שלא יודעים לקרוא כאשר הם נזרקים מן התיכון. כדי שלא נפספס את העיסוק במצוקה חברתית יש בסרט גם עיסוק בהגירה לא חוקית והקשיים של זוג לסבי בשנות השמונים. זה לא נגמר בזה, אבל להזכיר את הנושאים החברתיים החשובים האחרים כבר יהיה ספוילר.

הגודש הזה יוצר תחושה לא נוחה של עומס הפוגעת באפקט הרגשי של הסרט. הוא חוצה כמה פעמים את הגבול לעבר המלודרמטי מדי, ובמקרים אחרים נראה כי הוא מתאמץ מדי להיות חברתי. לא שהדבר פוגע באמינות הסרט – אני בהחלט מאמין כי אנשים כל כך עניים בעלי בעיות מן הסוג המתואר בסרט קיימים. אבל כדי לייצר סרט שירגש באמת ויעורר תגובה חברתית אמיתית, הבמאי דניאלס היה צריך לעדן את סרטו מעט יותר. הוא מצהיר בכותרות הסרט כי הוא מתבסס על הרומן "פוש" מאת סאפייר, אך לא כל מה שעובד ברומן יכול לעבוד בסרט. ברומן קל יותר לעסוק במגוון רחב של נושאים. מכיוון שלא קראתי את הרומן, איני יודע טם שם זה נעשה בדרך מוצלחת בהרבה.

עם זאת, חלקים גדולים בסרט עובדים. קשה להישאר אדיש לסיטואציה אנושית קשה. הסרט מציג את דמותה הכובשת של פרשס, ילדה בת 16, אם לשני בנים מאביה, חכמה אך לא יודעת לקרוא. גאבוריי סידיבי בתפקיד בכורה קולנועי מגלמת אותה באמינות ובעוצמה. כמעט כל הסרט מועבר דרך התודעה שלה, מה שיוצר כמה קטעי חלום משובבים, לצד קטעי חלום פחות מוצלחים.

כישלון נוסף בעיניי הוא הצילום, הנע בין כמה סגנונות. סצנות מסוימות בסרט מצולמות במצלמה רועדת בסגנון דוגמה, עם זומים מפתיעים. לא ברור לי אם הוא מנסה לשקף את מצבה הנפשי של הגיבורה באותם רגעים, למקד את העיניים שלנו בעשייה הקולנועית או סתם להשתמש בקונבנציות של הקולנוע העצמאי וה"חשוב". זה לא עובד, בטח כאשר רוב הסרט מצולם בצורה יותר סטנדרטית. כאשר העיקר הוא בסיפור החזק, הקישוטים האמנותיים לכאורה פוגמים בתוצאה הסופית.

שתי דמויות נשיות הן הדומיננטיות בחייה של פרשס, ברגעים שבהם אביה האנס נעדר משום מה מן התמונה (הוא לא חי עם המשפחה לאורך כל הסרט ונראה רק בפלאש-בק). אחת היא אמה של פרשס, בגילומה של מוניק. האם מתעללת בפרשס פיזית, מתייחסת אליה כעבד, מאשימה אותה בכל דבר, מעכבת את חינוכה וכועסת עליה משום שגנבה לה את הבעל בגיל 3. עד לסצנה האחרונה בסרט לא הבנתי מדוע מוניק זכתה בכל כך הרבה פרסים על תפקידה בסרט הזה – היא נראית כמו קלישאה של אם מתעללת מן המעמד הנמוך ולא מצליחה להעניק לדמותה עומק, וחלק מן האשמה בתסריט. בסצנה האחרונה הדבר כאמור משתנה ומוניק עומדת במרכז סצנת סוחטת דמעות, אך עדיין נראה לי שהאוסקר שהיא תקבל מעט מוגזם. מצד שני, קטגוריית שחקנית המשנה השנה חלשה במיוחד, ושני המתמודדת החזקות האחרות משחקות באותו סרט ("תלוי באוויר").

הדמות הנשית השנייה היא המורה שמשנה את חייה של פרשס. אתם מכירים את הדמות – מורה כריזמטית הלוקחת ממניעים אידאולוגיים כיתה בעייתית וכובשת את לבבות כולם. המורה היא הטוב האולטימטיבי. אולי אם הייתה מגלמת אותה שחקנית איכותית היו נחשפים צדדים שונים בדמות הזו. אבל פולה פאטון שמגלמת אותה נראית בו זמנית לא אמינה וקלישאית. הפספוס של הדמות הזו הוא אולי הגדול ביותר בסרט.

עוד נמצאת בסרט מריה קארי בתפקיד עובדת הרווחה נראית אנמית למדי וכך הסרט מפספס עוד הזדמנות לדמות נוספת שתהיה יותר מסתם קלישאה. חובבי השחקנים שהם בעצם זמרים בטח גם שמעו שלני קרביץ מופיע בסרט, אך התפקיד שלו נטול בשר מכדי באמת להיקרא תפקיד.

למרות הנימה השלילית של הביקורת, יש כאמור בסרט לא מעט דברים שעובדים, והוא בהחלט יקסום לחובבי הז'אנר. בז'אנר אני מתכוון לסרטים לכאורה מפתיעים על נושאים חשובים שזוכים במועמדויות לאוסקר. מסוג הסרטים שיגרום לקהל לומר שזה באמת כואב ומדובר בבעייה חברתית קשה. ואז הקהל שותה משהו ואומר שכדאי ללכת גם לסרט הגרמני שהם שמעו שהוא גם נפלא.

סרט גרמני

במקרה הטוב הסרט הגרמני יהיה "סרט לבן". אבל חלק מהקהל ילך לבכות ב"פריחת הדובדבן", קלישאה נוספת של קולנוע עצמאי. במקרה הזה קולנוע אירופי. הסרט עוסק במשפחה ובזקנה, דבר שכבר מבטיח הצלחה. הרי לכל הקהל הבורגני יש משפחה. חלקים גדולים מן הקהל הזה כבר מזדקנים.

עלילת הסרט מתחילה בפשטות – אישה למדה כי בעלה חולה במחלה אנושה והיא מחליטה לצאת עימו לחופשה אחת אחרונה בלי לספר לו על מחלתו. האישה באמת רוצה לנסוע ליפן, אך מכיוון שהיא יודעת שבעלה יסרב, הם נוסעים לבקר את הילדים בעיר הגדולה. לילדים אין ממש פנאי עבורם. כך למעשה הם נוסעים לתוך סרט יפני – "סיפור טוקיו" המופתי של אוזו. אבל איפה אוזו ואיפה זה. הכל בסרט עשוי נכון, סוחט דמעות לפי נוסחה. מעניק תובנות בגרוש על הזיקנה ועל החיים. מצולם יפה. ריק ממקוריות ומקסם.

במאית הסרט דוריס דוריי עושה עבודה לא רעה. קשה לי לחשוב על דבר אחד באמת לא עובד בסרט – חוץ מהמכלול וממה שאין בסרט: תיעוד כן, רגעים קטנים, פרידה יפה מן החיים. מי שמחפש סרט שבנוי בדיוק כפי שסרט מרגש צריך להיות בנוי עשוי להכתיר את הסרט בתור יצירת מופת, כפי ששמעתי מכמה אנשים ביציאה מן הסרט.

באופן אישי לא אכפת לי במיוחד מדוריס דוריי. יש את דוריס דיי –

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על המיינסטרים של הקולנועי העצמאי

  1. luke הגיב:

    אני מאמין שאכן ראית את הסרט (ודעתי עליו דומה לשלך) אז לא נותר לי אלא לתהות: אתה באמת לא יודע מי זאת מריה קרי?
    מריה גילמה את עובדת הרווחה, מיס ווייס (ודווקא עשתה עבודה לא רעה), לא את המורה…
    המורה היא פאולה פאטון מ-swing vote

  2. oferliebergall הגיב:

    ללוק: צודק, פאדיחה, תקנתי. לא אהבתי גם את המשחק של מריה קארי, בליל קשר לזיהוי שלה. בכל אופן, נדמה לי ששנים של הימנעות מצפייה במאריה קארי הצליחו לשטשטש אותה בזיכרוני. חוץ מזה, פאטון די דומה למראה המאופר השגרתי של קארי כפי שזכרתי אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s