הנסלח

אינוויקטוס, סרטו החדש של קלינט איסטווד, אינו אחד מהטובים שבסרטי הבמאי. למעשה, זה אולי הסרט הכי פחות טוב שלו בשני העשורים האחרונים. איני סבור כי מדובר בסרט רע – כמו כל סרטיו של איסטווד הוא עשוי היטב, משוחק נפלא ולא משעמם כמעט לרגע, אבל אין בו יותר מדי ערך מוסף, דמויות מורכבות או רגעים שחורגים מן העשייה ההוליוודית הטיפוסית. אם על "אינוויקטוס" היה חתום במאי כמו רון האוורד הייתי מחשיב את הסרט כהצלחה, אבל עבור במאי מורכב כאיסטווד עצם השווואה להאוורד מבטאת סוג של כישלון.

חלק מן הבעיה נעוץ בבחירת החומר. איסטווד מעריץ את נלסון מנדלה, אחת משתי הדמויות הראשיות בסרט. אין עם זה בעיה, ספק אם יש בעולם אדם שראוי ליותר הערצה ממנדלה, אבל לבמאי שתמיד הצטיין בבניית דמויות אימביוולנטיות, דמות שהוא באמת מעריץ יוצרת אתגר. נכון, איסטווד כבר עשה סרט על דמויות שהוא העריץ – "בירד" על צ'רלי פרקר ו"צייד לבן, לב שחור", שבוסס בחופשיות על ג'ון יוסטון – אבל הוא לא התייחס אליהם בכפפות של משי, הוא הראה אותם כבני אדם בעייתים מאוד לצד היותם אמנים גדולים. את מנדלה לא ניתן להציג בצורה כזו.

הדרך היחידה שבה מצליח איסטווד להכניס עניין מורכב יותר לדמותו של מנדלה היא ביחסי הנשיא עם משפחתו. מדובר בנושא הנוכח ברמה זו או אחרת בכל סרטיו של איסטווד – הגבר העוצמתי הכמהה למפגש מחודש עם בת/אהובה שאבדה לו ושינתה את אופיו. כמו גיבורים רבים של איסטווד, מנדלה איבד את הקשר עם משפחתו ומרגיש חלל בחייו בשל כך. הרגעים שבהם הסרט עוסק בפן זה של אישיותו הם החזקים ביותר בסרט, והנוכחות שלהם בלבד מזכירה כי זה בכל זאת סרט של איסטווד ולא של במאי הוליוודי להשכיר. הצרה היא שיש מעט מדי רגעים כאלה והם נבלעים בין התרחשויות היסטוריות וסרט ספורט. הדמות של מנדלה כאדם פרטי לא זוכה ממש לפיתוח, והיחסים שלו עם המשפחה כפי שהם מתוארים בסרט נראים כמעט כטריילר לסרט מעניין יותר.

אולם מנדלה הוא רק אחד משני גיבורי הסרט, ומבחינה מסוימת הוא אפילו הגיבור המשני, שכן מנדלה נשאר פחות או יותר באותו מצב לאורך הסרט, ואילו שחקן הרוגבי פרנסואה פינאר עובר שינוי – הנבחרת הכושלת והגזענית שלו הופכת למצליחה ולמייצגת נאמנה (במידה מוגבלת) של השוויוניות החדשה בדרום אפריקה. פינאר הוא אולי גיבור ספורטיבי, אבל הוא רחוק מלהיות אישיות גדולה כמו מנדלה, ולכן דמותו הייתה יכולה להפוך את הסרט ליותר מעניינת. אלא שגם הטיפול בה נותר יחסית צר ומערכת היחסים שלו עם הסביבה הגזענית שבה הוא חי (הוריו וחבריו לנבחרת בעיקר) נותרת לא ברורה ובטח שלא מפותחת מספיק. הסרט מצליח לעורר אהדה לנבחרת הדרום אפריקאית, אבל לא מדובר בהרבה מעבר לבחירת צד אקראית בעת צפייה במשחק המשודר בטלוויזיה.

הסרט משתמש בבדיחה הידועה (והמנוטרלת מהומור מאחר שהיא מובאת בהקשר גזעני) "רוגבי הוא משחק של חוליגנים המשוחק בידי ג'נטלמנים, כדורגל הוא משחק של ג'נטלמנים המשוחק בידי חוליגנים". על משקל המשפט הזה ניתן לומר כי איסטווד במיטבו מביים כמו ג'נטלמן גיבורים חוליגנים. בסרטיו הגדולים גיבורו תמיד היו פושעים מעוררי הזדהות או לוחמי צדק מעוררי חלחלה, דמויות שמעוררות הזדהות למרות ומשום חוסר מוסריות ובחירות שגויות.

אם היו בסרטיו של איסטווד דמויות שהן לגמרי חיוביות, הרי אלו הדמויות של הקורבן התמידי. לא פעם הנשים בחברה גברית זכו למעמד של כבוד בסרטיו, ולעתים מדובר בדמויות השחורים. כל הגברים הלבנים ב"הבלתי נסלח" המופלא שלו עשו מעשים נתעבים. רק שלוש דמויות בסרט נותרו טהורות ברמה כזו או אחרת – האישה שמתה לפני תחילת העלילה, הזונה אשר פניה הושחטו והשותף של גיבור הסרט, שגולם בידי מורגן פרימן, המגלם את מנדלה בסרט החדש. הדמות של פרימן ב"הבלתי נסלח" היא הדמות היחידה שסולחת, והיא סולחת, במידה זו או אחרת, לכל אחת מן הדמויות, אך היא נמצאת במציאות שבה האחרים מכתיבים לה חיים אלימים.

אין התייחסות ישירה לצבע עורו של פרימן ב"הבלתי נסלח", אבל הדרך שבה מסתיים הסיפור שלו בסרט מהדהדת את האפליה נגד השחורים לאורך ההיסטוריה האמריקאית. לאורך הסרט הוא חי בין דמויות אלימות, לא מעורב באלימות בעצמו ומקריב את עצמו למען אחרים. הוא הדמות החיובית הגברית היחידה ולכן אין לו סיכוי לשרוד בעולם המערב הפרוע. ב"מיליון דולר בייבי" שב איסטווד להשתמש בפרימן כדמות שהיא סוג של מצפון עבור גיבורי הסרט, שעוזרת מאחורי הקלעים לאחר שאיבדה את הסיכוי לתהילה אישית.

ב"אינוויקטוס" הקורבן המושלם, הסולח למתעללים בו, הופך להיות השליט. זהו השליט היחיד שאיסטווד אוהב – הוא פועל למען אויביו כפי שהוא פועל למען ידידיו. למרות שהוא בעמדת עוצמה, הוא נושא עמו את זכר היותו קורבן. אולי אם הסרט היה פחות עמוס בפרטים, או אם החלק של הרוגבי היה מקבל נתח קטן יותר מזמן הסרט, הממד המרתק הזה באישיות של מנדלה היה מצליח לרגש יותר או לייצר אמירה בעלת משמעות מעבר להטפה לקבלת השונה.

קל להבין מה משך את איסטווד לסרט ומדוע הוא מתאר את נלסון מנדלה באור חיובי ולא מורכב במיוחד. הדבר רק עושה את הסרט לפחות מעניין מסרטיו הגדולים של איסטווד. הסרט מאכזב בעיקר משום שאיסטווד יצר כמות בלתי נתפסת של סרטים באמת גדולים. ב"אינוויקטוס" איסטווד מנסה בכוח להעביר מסר הומניסטי. בדרך כלל הסרטים שלו מעבירים עוצמה הומניסטית גדולה יותר בלי ששמים לב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s