הקומדיה הרומנטית – אז והיום

הקסם של הוליווד הישנה פג זה מכבר, אולם תמיד יש תקווה שהוא יצוץ מחדש. אולי לא באותו זוהר, אבל בניצוצות קטנים, מבובלים בריאליזם של תקופתנו. אין ז'אנר שבו ההבדל בין הוליווד הישנה לקולנוע של היום גדול כמו בקומדיות הרומנטיות. בשנות השלושים והארבעים עסקו בז'אנר טובי הבמאים והכותבים. היום הוא נחשב לאחד מן הנחותים ביותר, כזה שבושה לאהוב, בייחוד אם אתה במקרה  גבר.

בכל זאת עדיין יש קהל כמעט ודאי לסרטים מן הז'אנר, ולכן הוא ימשיך להיות אחד המופקים ביותר, למרות הביקורות הגרועות והפער מהישגי העבר. הסרטים שיוצאים היום יכולים לנסות להמציא מחדש את כללי הז'אנר בתקווה לייצר משהו חדש ואיכותי, או לבחון מחדש את מוסכמות העבר, כפי שעושים שני סרטים חדשים.

"זה מסובך" ונישואין מחדש

ב"זה מסובך" ננסי מאיירס משתמשת באחת מתבניות העלילה קלאסיות ביותר, תבנית שהפכה לתת-ז'אנר: קומדיית הנישואין מחדש. בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים ידע התת-ז'אנר ימי התהילה מכיוון שהוא אפשר להוליווד להציג עלילות פרועות בשילוב עם מסר שמרני – ברגע שזוג מתחתן, זו באמת אהבה לכל חיים, לא משנה בגידות, מריבות או גירושין.

הסרט שהגדיר את הז'אנר היה "האמת האיומה" של ליאו מקרי. זה לא היה הסרט הראשון שהתשמש במבנה העלילה –  למעשה זהו העיבוד הקולנועי השלישי למחזה מצליח משנות העשרים – אבל זה הסרט שהזניק את הקריירה של קארי גרנט וחשף כמה הומור טמון בסיטואציה עלילתית פשוטה – זוג נשוי נפרד. הבעל מנסה לזכות באשתו חזרה ולחבל ביחסים שלה עם גברים אחרים. אחר כך האישה מנסה לזכות מחדש בבעלה ולהרוס את יחסיו עם נשים אחרות. זה ממש מצחיק –

כמובן, באותן שנים היה יכול להיות לזה רק סיום אחד:

אחרי הסרט הזה באו עוד הרבה אחרים, כולל סרט נפלא וחריג של אלפרד היצ'קוק:

בימינו לא ניתן לייצר קומדיות בסגנון הזה, כתוצאה מצורך בדרגה גדולה יותר בריאליזם ובאמינות. בקולנוע של היום סקס בין הזוג הנשוי הוא לא סוף סגור. ב"זה מסובך" הסיום של סרטים כאלו הוא רק נקודת הפתיחה. מאיירס מנסה לתת מבט מפוכח ושלם יותר לסיטואציה תוך בחינה של מיניות נשית בגיל העמידה ועימות עם המחשבה כי נישואין וילדים לא בהכרח יוצרים קשר אהבה מיוחד בין שני אנשים.

מאיירס שואפת לא ליצר רק בידור, אלא גם להעביר מסר שעל פיו החיים של האישה לא מסתיימים בגיל 50. הגברים פחות מעניינים אותה, מה שיוצר בעיה הנפוצה בז'אנר כיום – בקומדיה הרומנטית הקלאסית צריך היה להיות איזון מוחלט בין החיבה לגבר ולאישה. אלק בולדווין וסטיב מרטין הם שחקנים קומיים נפלאים וב"זה מסובך" הם עושים פלאים עם תסריט שלא ייחס כמעט שום מחשבה לבניית הדמויות שלהם. כל הנתח הרגשי וגם הרבה מן הנטל הקומי מוטלים על הכתפיים של מריל סטריפ. זו לא בעיה גדולה מדי.

הסרט מתקשה להתרומם וחציו הראשון חלש למדי. אבל בחצי השני יש מספיק רגעים שמחפים על כך ומעלים חיוך על השפתיים -כי הסרט נזכר שהוא צריך לא רק לספק מבט על גיל העמידה, נשיות ויחסים עם אקסים אלא גם להצחיק. הסצנות המצחיקות ביותר הן דווקא אלו שבהן הארוס של בתם של הגיבורים (ג'ון קרזינסקי, שעושה עבודה טובה עם תפקיד אפילו יותר חד ממדי מאלו של בולדווין ומרטין) תופס את החותנים שלו על חם ומנסה להסתיר זאת מאשתו לעתיד.

מאיירס משתמשת בחוקי הז'אנר על מנת לייצר סרט בעל אמירה אישית. לשם כך היא בוחנת אותם מחדש ומנסה לשלב בין לתת הרגשה טובה לצופים ובין להראות פן אמין יותר של החיים. הסרט רחוק מלהיות יצירה משמעותית, אבל מחציו השני ניתן ליהנות גם בלי לכבות חצי מן המוח.

"שנה מעוברת" וכישלון האירוסין

אם לפי כללי הרומנטית הקלאסיים זוג שהיה נשוי בתחילת הסרט או מוקדם יותר יהיה בהכרח נשוי בסוף הסרט, הרי לזוג מאורס הכלל שונה במקצת: אין לזוג סיכוי – עד סוף הסרט יבין אחד הצדדים כי קיים שידוך ראוי הרבה יותר. הנה "Holiday" של ג'ורג קיוקור, אחת מתוך אינספור דוגמאות (וגם הסרט שבו נאמרה המילה damn שנה לפני "חלף עם הרוח", אבל אף אחד לא התרגש כי קתרין הפבורן ציטטה את שייקספיר):

בנוסחה הזו משתמש אנאנד טאקר בסרטו "שנה מעוברת". טאקר והתסריטאית דברה קפלן נוקטים גישה שונה ולדעתי גם יותר אמיצה מהגישה של מאיירס: הם לא בוחנים מחדש את החוקים אלא יוצרים קומדיה המתנהלת בדיוק לפי כל הכללים הישנים והדביקים. זוג של הפכים, עלילה לא הגיונית המעמידה אותם במצבים מביכים, בחורה הרוצה להתארס אבל ברור מן ההתחלה שדווקא הבחור שהיא שונאת הוא החתן הראוי.

ב"שנה מעוברת" יש גם שוויון מוחלט באהדה ובהתרשמות שמעוררים שני הגיבורים. איימי אדאמס היא אמנם שחקנית יותר מפורסמת ומוכשרת ממתיו גוד (יש בה מן הקסם של הכוכבת הקלאסית של הקומדיה הרומנטית), אבל הדמות של גוד מייצגת בסרט את אירלנד כולה ולאירלנד יש קסם אינסופי.

אני מניח שרוב המבקרים יקטלו את "שנה מעוברת". הוא מיושן, לא מקורי ונוסחתי, והוא יגרום לבחילה לשונאי הז'אנר. אבל הוא גם כתוב ברמה סבירה בהחלט ביחס לרוב הקומדיות של הזמן האחרון, מבוים ביעילות, משוחק היטב, והשילוב בין הנופים והצילום יוצר דימויים מרהיבים. ככה בדיוק נראית כוס התה שלי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הקומדיה הרומנטית – אז והיום

  1. משה הגיב:

    ממש יפה נהנתי לקרוא כל הכבוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s