הקרב על האוסקר 1951

אורי קליין פרסם השבוע בגלריה כתבה טובה מאוד על אודות שני סרטים עצומים: "הכל אודות חווה" של ג'זף מנקביץ' ו"שדרות סנסט" של בילי וויילדר, שהוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. נתח קטן בכתבה עוסק בנושא שהוא אכן שולי, אך ריתק אותי במשך שנים רבות: לא גלוריה סוונסון ולא בטי דיוויס זכו באוסקר על התפקידים שלהן בסרטים הללו, למרות שההופעות שלהן נחשבות למשובחת שבתולדות המשחק ההוליוודי. מי שזכתה היא ג'ודי הולידיי, על "רק אתמול נולדה", סרטה הראשון בתור שחקנית ראשית.

אז איך ניצחה הולידיי היחסית אלמונית באותה שנה שתיים מן השחקניות האהודות בהיסטוריה, שכל אחת מהן נתנה את התפקיד הזכור ביותר בקריירה שלה (גם סוונסון וגם דיוויס נהנו מקריירות עשירות הרבה יותר מן הקרירה של הולידיי)?

ייתכן בהחלט שלאלמנט הסינדרלה יש חלק מן הקסם של הולידיי. היא זכתה בתפקיד לאחר שכיכבה במחזה שעליו מבוסס הסרט בברודוויי. אלא שהיא כלל לא הייתה אמורה לככב בו – המחזה נכתב עבור ג'ין ארתור, אך היא פרשה ממנו פחות משבוע לפני הבכורה. הולידיי, שהקריירה שלה עד אז כללה תפקידים קטנים בתיאטרון ותפקידים עוד יותר קטנים בקולנוע, הוקפצה מעמדת המחליפה לתפקיד הראשי והפכה ללהיט של ברודוויי. אלא שסיפור האגדות הזה לא הספיק עבור המפיק הגדול הארי כהן, שרצה כוכבת גדולה לגרסה הקולנועית, שעל בימויה הופקד ג'ורג' קיוקור, במאי נפלא שיצר לעצמו שם כבמאי הנשים הטוב בהוליווד (למעשה הוא הצטיין בבימוי גברים לא פחות). קתרין הפבורן נרתמה לזכות הולידיי, שכנעה את קיוקור ו"הדליפה" לעיתונות שהיא וספסנר טרייסי לא מרוצים מכך שהולידיי גונבת להם את ההצגה בסרט "בצלע אדם נבראה" – סרט שבו להולידיי היה תפקיד קטן וקיוקור ביים גם כן. הארי כהן בכל זאת החליט ללהק את ריטה הייוורת. אבל לסיפור הזה יכול היה להיות רק סוף אחד – הייוורת החליטה לפרוש באופן זמני ממשחק והולידיי שוב זכתה בתפקיד. הנה התוצאה:

מבחינה עלילתית הסרט מזכיר שילוב בין הסרטים של פרנק קפרה ל"פיגמליון" של ג'ורג ברנרד שו (ש"גבירתי הנאווה" שקיוקור ביים בקולנוע הוא הגרסה המוזיקלית שלו) – איש עסקים עשיר ומושחת מגיע לוושינגטון על מנת לקנות כמה פוליטיקאים. הפילגש שלו (הולידי) אינה בקיאה בכללי ההתנהגות בחברה ולכן הוא מחליט לשכור עיתונאי (וויליאם הולדן, טרי מצילומי "שדרות סנסט") שייחנך אותה כראוי. העיתונאי עושה עבודה טובה מדי והנערה הפשוטה לומדת על גדולתה של האומה האמריקאית וכי בעלה הוא בסך הכל תפוח רקוב נדיר בממלכת הקסם של הדמוקרטיה. על פני השטח התפקיד של הולידיי בסרט פשוט מאין כמוהו – לשחק את הבלונדית הטיפשה ובעלת לב הזהב. אלא שהיא עושה עם התפקיד הרבה יותר – הדמות שלה היא לא באמת טיפשה ותמימה, רק לא מחונכת ולא מודעת לכללי החברה הגבוהה, או למעשה לכללים מסוג כלשהו. אבל כן יש לה סוג של חוכמה טבעית והולידיי רומזת לגביה לאורך כל הסרט. בחלקו האחרון של הסרט התפקיד שלה הופך מקומי לדרמטי והיא מצליחה לרגש באמת. המשחק שלה נראה קליל, אך הוא משיג תוצאות שגורמת לקהל להתחבר לסרט למרות שהתסריט שלו לא עד כדי כך טוב, לפחות בעיניי. היא, כמעט לבדה, הופכת את הסרט לראוי לצפייה גם בעידן הציני שבו אנו חיים כיום.

המשחק שלה היה סוג של אנטיתזה לדיוות המזדקנות שעמן התמודדה – גישה חדשה ורעננה למשחק, רגע לפני ששחקני השיטה יכבשו את הקולנוע. הולידיי שיחקה את הבלונדית הטיפשה כפי שאף אחת לא שיחקה לפניה. מרילין מונרו הפכה לכוכבת באותה שנה בזכות תפקידים קטנים בעלי אופי דומה ב"ג'ונג'ל האספלט" וב"הכל אודות חווה". אך בעוד מונרו היא שילוב של ילדה וסקסיות, הולידיי היא שילוב של ניסיון חיים ותמימות, ניגוד בלתי אפשרי אשר הפך אותה למרתקת.

אולם ההצלחה של הולידיי לא נמשכה זמן רב. היא הופיעה בעוד כמה סרטים, שהשניים הכי מוצלחים בהם בוימו גם הם בידי קיוקור: "The Marrying Kind" ו"זה צריך לקרות גם לך", שהיה גם הסרט הראשון בקריירה הקולנועית של ג'ק למון. מלבד קיוקור במאים לא ידעו מה לעשות עמה, ובחצי השני של שנות החמישים ההופעות שלה בקולנוע הפכו ליותר נדירות והיא חזרה לתיאטרון. היא מתה ב-1965, בגיל 44 בלבד.

אז היא אכן הייתה נפלאה, אבל מה לגבי שאר המועמדות? הנה דיוויס ב"הכל אודות חווה" המשובח:

שימו לב למבט של דיוויס בסצנת הפתיחה, שעה שאיב עולה לקבל את הפרס. מבט ששווה לבדו סוג פרס. כמו מרגו צ'נינג שהיא משחקת, היא אף פעם לא הייתה משהו פרט לכוכבת, אם כי רוב הזמן הוליווד לא ידעה מה לעשות עם הכישרון שלה. היא המומחית מספר אחת בלשחק תפקידים של רשעות נוגעות ללב. התפקיד של השחקנית הדועכת נועד במיוחד בשבילה והיא עושה עמו פלאים. בסרטים רבים, כשנדרשים לדוגמה של משחק איכותי מציינים את ההופעה שלה כאן.

אבל לדעתי היא אפילו לא הכי טובה בסרט. אן בקסטר בתפקיד איב הייתה גם היא מועמדת לפרס והיא עושה תפקיד שהוא לדעתי מורכב ומרתק יותר. לאורך רוב הסרט היא צריכה לשחק דמות הנראית תמימה אבל לרמוז לכך שהיא למעשה אינה תמימה כלל – רק בצפייה שנייה ניתן להבחין ברמיזות לערמומיות במשחק שלה. בנוסף לכך, בחלק האחרון של הסרט בקסטר מחקה בהצלחה את דיוויס ומוסיפה משלה לדמות הגדולה – דבר שלא זכה להערכה מצד רוב המבקרים. אורי קליין ציין בצדק כי יש בסרט ממדים של סרט אימה – מה שמעניין הוא שהצד המאיים והמפחיד הוא בסופו של דבר הדמות שנראית תמימה בעוד הדמות העוצמתית וה"רעה" היא למעשה הקורבן. כך זה גם בסוף הסרט, כאשר איב צוברת כוח והופכת להיות קורבן פוטנציאלי.

אבל אם אני הייתי צריך להצביע לפרס, אין ספק שהקול שלי היה הולך לסוונסון. לא ניתן לדבר על המשחק שלה במונחים של משחק רגיל, שכן היא רחוקה בסגנון שלה מכל דבר אחר שנעשה לפניה או אחריה. זה מתחיל במשחק בסגנון הסרטים האילמים בסרט מדבר (הדבר נעשה במודע), ממשיך בגילום שיגעון לא בדרך המכילה רק קיצוניות אלא בסוג של זעם על כך שאף אחד אחר לא נותר שפוי כמוה, ומגיע לשיא ברגע שמדגים כי לא תם קסמו של המשחק בקולנוע האילם, רגע שחובבי קולנוע רבים נוצרים בלבם –

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s