Nine

סרטו החדש של רוב מארשל "תשע" (המיוזיקל, להבדיל משאר הסרטים עם כותרת דומה/זהה שיצאו בזמן האחרון) עורר בי דחף שעד כה היה זר לי – דחף לזרוק את הנעל שלי על המסך. זה לא שהסרט היה גרוע במיוחד. הסרט עשוי בצורה מאוד מקצועית והקטעים המוזיקליים לכשעצמם הם לדעתי שיפור מ"שיקגו" המצליח של אותו מארשל. פשוט הרידוד שהסרט ביצע ל"8 וחצי" של פליני הרתיח אותי כפי שהוא ודאי ירתיח חובבי קולנוע רבים. למי שלא מכיר, הנה הפתיחה של אותו סרט –

בעוד חלק מהסצנות מסרטו הנפלא של פליני "זוכות" לשחזור/מחווה בסרטו של מארשל, לסצנת הפתיחה הזו אין כל זכר בסרט. זוהי אינה השמטה מקרית, שכן הסרט החדש בחר לוותר על כל מקום שבו הטקסט ניתן לקריאה בכמה אופנים או אפילו לא ניתן לפירוש. הסרט של פליני לא היה רק אישי וחושפני, הוא היה גם סרט שהסתיר דברים בצורה נפלאה – רוב הדברים בו נרמזו ולא נאמרו בצורה מפורשת, לצופה ניתן הרבה מקום לפרשנות. כאשר ב"תשע" יש סצנת חלום או היזכרות ברור כי מדובר בסצנת כזו, טשטוש הגבולות שהיה נוכח לאורך כל סרטו של פליני נעלם.

הסרט של מארשל אמנם חולק אותה עלילה (בשינויים קלים אך בולטים) וכמה מאתרי ההתרחשות עם סרטו של פליני, אבל באופיו הוא שונה לגמרי – משבר היצירה והחיפוש אחר אמת אמנותית תופס מקום משני לפן האירוטי, שאמנם היה קיים בסרט המקורי אך שירת מטרות אחרות. הסרט הופך להיות סוג של אופרת סבון, והסיום מדגיש כי עשיית הסרט משנית לעומת הזכייה מחדש בלבה של הבחורה. יש בסרט כמה מקומות שפותחים פתח לפרשנות על אודות טבעה של האמנות, אך אלו משניים לעומת הריק האמנותי הממלא את היצירה המוזרה הזו.

אני לא בהכרח מאשים את המחזמר הבימתי שעליו מבוסס הסרט. על הבמה דברים עובדים אחרת. על הבמה קל לקבל שחקנים שמדברים אנגלית עם כמה מילים אקראיות באיטלקית כאיטלקים. בקולנוע זה לא עובר. על הבמה קטעי הריקוד והשירה עוצמתיים יותר וניתן לסלוח לביצוע לא מושלם. העמדה עתירת דמיון יכולה לכסות על החולשה של הטקסט ולייצר דימויים מרהיבים, בתיאטרון כבקולנוע. למארשל פשוט אין דמיון עשיר כל כך – זה לא שהוא לא מנסה, הוא פשוט לא מסוגל. כנראה עבורו עבודת הבימוי היא אכן כפי שנאמר בסרט – רק להגיד "כן או לא" לשאלות שהוא נשאל. מובן שלא כל האשמה היא של הבמאי. הדיאלוגים בתסריט מצליחים להפוך כל מסר אמביוולנטי של פליני לאמירה ישרה ובנאלית. מפתיע לגלות שבכתיבת התסריט השתתף אנתוני מינגלה, אבל אחרי המעורבות שלו ב"נער קריאה" ניתן לומר בוודאות שהקריירה שלאחר המוות שלו מביישת את חייו.

עצם העלאת חידוש ל"8 וחצי" אינו פשע או הבטחה לכישלון. להפך – הסרט יכול לייצר השראה ליצירות ראויות בהחלט. "אבק כוכבים" של וודי אלן כבר השתמש בסרטו של פליני כבסיס ליצירת סרט אמריקאי ייחודי  ואישי לא פחות. לפניו "כל הג'אז הזה" של בוב פוסי העביר את פליני למיוזיקל וייצר את אחד הסרטים האמריקאיים הגדולים של שנות השבעים. פוסי ואלן הבינו כי הנתיב שפליני פסע בו מאפשר יצירה אישית ועל מנת ללכת בדרכו צריך לשלב בין המחווה לדברים מקוריים. הביטו בסיום הפלאי של "כל ג'אז הזה" ותראו מה המיוזיקל יכול להיות:

זה המקום לציין שהסיום של "תשע" הוא החלק הכי טוב בסרט – הוא אמנם פשטני לעומת הסיומים המבריקים של פליני, פוסי ואלן, אך יש לו קסם משלו, והוא גם סוף סוף מערבב (ברמה התחלתית) בין רמות המציאות השונות. רק שבניגוד לסיום המייאש של היצירות האחרות, מארשל משאיר אותנו עם סוף אופטימי.

"8 וחצי" הראה עד כמה זה קשה ולא מספק להיות יוצר קולנוע, אך הוא גרם לאנשים רבים לפנות לעסוק בתחום. אני חושש כי "תשע" עלול לגרום לבמאים פונטציאליים לחשוב על תחום אחר.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s