אלטמן לא מוערכים 5 – פוליטיקה

עבר הרבה זמן מאז כתבתי על הסרטים של רוברט אלטמן, אולם הבטחתי לכתוב על 10 סרטים ועד כה כתבתי רק על  8. כדי לחפות על העיכוב בהעלאת החלק האחרון, 2 הסרטים שאני אכתוב עליהם בפוסט זה הם למעשה 3 פרויקטים שונים.

פוליטיקה תמיד הייתה חלק מן הקולנוע של אלטמן, בעיקר ככלי לשילוח חצים ברקע. ב"נאשוויל" הגדול הפוליטיקה תופסת מקום יחסית יותר מרכזי, אך גם שם המועמד לעולם לא נצפה ומרחף כמעין כוח מסתורי הנדמה כגדול משאר הדמויות וגם כמשהו נסתר ונטול ערך ממשי. אבל היום אכתוב על הסרטים שבהם הפוליטיקה היא חלק המרכזי של הסרט.

HealtH  (1980)

די קשה להשיג את הסרט הזה, שבשל סכסוכים על זכויות יוצרים ושינויים באולפנים יצא לקולנוע שנתיים אחרי שנוצר ומעולם לא הופץ בווידיאו או ב-DVD. חבל, כי זהו לא רק סרט מקסים ויחסית נגיש של אלטמן, אלא גם סרט המשמש סוג של סיכום לכל היצירה הקולנועית שלו.

הסרט מתרחש בכנס של ארגון בריאות גדול העומד לבחור נשיא חדש שינהיג אותם מול אתגרים שלא ממש ברור מהם. הפייבורטית הגדולה היא אסתר ברייל, כוהנת של ספרי אורח חיים בריא, הדוגלת בחיבור לאני העצמי שלה ובהימנעות מסקס – לכן היא כבר בת 83 (כנראה) אך נראית כפי שלורן באקול נראתה בגיל 55, שזה די מעולה. אמנם יש לה נטייה להירדם בפתאומיות כשידה מורמת למעלה, אך הצוות הנאמן שלה בראשות הארי וולף (ג'יימס גארנר) ידאג להעלים כל זכר לכך.

מולה מתמודדת איזבלה גרנל, אידיאליסטית המוכנה לנאום בפאתוס רב ולהקליט את עצמה בכל הזדמנות. יש לה עוזרת צעירה ונאמנה בשם ווילו, שהתנדבה לקמפיין שלה מתוך מחויבות אידיאולוגית – אחרי שלא מצאה מקום כעוזרת של אסתר ברייל.

ויש גם מועמד שלישי וחסר סיכוי בשם ד"ר גיל גייני, שמוחה בכל הזמנות על קיפוח האדם האמיתי שלא שייך לשתי המפלגות הגדולות (שלא ברור מה ההבדל ביניהן) ומנסה למשוך תשומת לב באמצעות קסמים שונים ומשונים.

בין המועמדים מסתובב המנחה המצוין דיק קאבט, אשר מנסה נואשות למצוא חומר לתוכנית שלו וצופה בג'וני קארסון בזמנו הפנוי. ויש גם את מנהלת השירות השחורה של המלון, אשר לדעתה אנשי הכנס צבועים ופחות בריאים מרוב האורחים שלה.

אבל הדמות הבולטת ביותר בסרט היא נציגת הבית הלבן גלוריה בורבנק, שהיא אמנם די רחוקה מן הנשיא אבל נתפסת יחסית כבכירה עבור הכנס. היא גם מבולבלת ולא יעילה ומגולמת בשלמות בידי  קרול בורנאט. היא צריכה להישאר נייטרלית, אבל נוטה לתמוך בגרנל. רק שהיא הייתה נשואה בעבר להארי וולף והוא מכיר את נקודת התורפה שלה.

חוץ מזה, באפלו ביל יגיע (בערך) לכנס ויתרום גם הוא לבלגן שמאחורי הארגון. כל הדמויות בסרט הזה עלובות, נלעגות וכובשות. יש בסרט הומור פרוע וסאטירה מושחזת על מערכת הבחירות ועצב על הפער בין האידיאלים למציאות. זה קרנבל מאוד משעשע, אך כזה שנהיה עצוב ככל שחושבים עליו. כמו תמיד אצל אלטמן, לצד הסצנות הדרמטיות העין נשבית אחר הרגעים חסרי החשיבות שבהם הדמויות מתנהגות בצורה אנושית. בניגוד לרגיל אצלו, אלטמן לא ממש חוקר לעומק את עולם מטורפי הבריאות, אבל הוא משתמש בהם כמטאפורה ברורה לפוליטיקה האמריקאית.

טאנר 88 (1988) + טאנר על טאנר (2004)

העיסוק הכי נוקב של אלטמן בפוליטיקה האמריקאית התרחש כאשר הוא נכנס בפועל לתוך תוכה. ב-1988 הוא הריץ מועמד משלו לפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. מייקל מרפי, שחקן קביע אצל אלטמן אבל לא מספיק מוכר לציבור הרחב, גילם את דמותו של ג'ק טרנר, המועמד שאלטמן היה רוצה לראות רץ לנשיאות. קיצוני שמאלני בנשמתו, אך יודע להתמרכז כשצריך להגיע להסכמה. מרפי הסתובב בפריימריז כמועמד לכל דבר ושאר הנוכחים במערכת הבחירות הגיבו בהתאם, רוב הזמן בלי להיות מודעים לכך שהוא לא דמות אמיתית.

אלטמן יצר מן הפרויקט זה סרט סביר באורך של שעתיים וסדרה מבריקה בת 11 פרקים, הכוללים משברים כגון אוטובוס עיתונאים שנתקע ומפסיד תקרית אלימה בכנס שמוגדרת בטעות כניסיון התנקשות, רומן עם מנהלת הקמפיין של המתחרה וניסיון לסגור דיל לכהן כסגן נשיא. יש גם בת (סינתיה ניקסון) דעתנית לא פחות מן האב אשר עושה צרות ואף גורמת למעצר של המועמד. כל אלו מסייעים לאלטמן לא רק לבקר את הדמוקרטיה שבה הוא מאמין ואת המפלגה (שאותה הוא מעדיף), אלא גם להציג קשת רחבה של דמויות אנושיות בדויות ולהעניק כמה רגעים שבהם אנשים אמיתיים מציגים שאלות פוליטיות קשות בלי לדעת שמדובר בסרט.

כעבור 16 שנה אלטמן מחליט לחזור לדמויות, אבל הפעם המטרה שלו היא לא רק הפוליטיקה אלא גם (ובעיקר) תעשיית הסרטים. תוך ניצול העובדה שסינתיה ניקסון הפכה לכוכבת טלוויזיה במהלך השנים הוא מתמקד בדמות שלה. הצעירה האידיאולוגית הפכה למורה לקולנוע המנסה ליצור סרט דוקומנטרי על אביה, פוגשת את רוברט רדפורד ומרטין סקורסזי ונעה בין הרצון להיות כנה ואמיתית לדוקו-אקטיביזם שמאפיין את הסטודנטים שלה. כאשר אביה מוזכר פתאום כמועמד אפשרי לסגן נשיא, היא צריכה להכריע בין האמת שלה לקריירה של אביה.

אלטמן לא מוותר על עיסוק בתמיכה של הדמוקרטים במלחמה בעיראק, אבל מתמקד בכיוונים שאליהם פונה הקולנוע הדוקומנטרי בשנים האחרונות, ותוהה האם על ידי צילום כל דבר ועשיית סרטים בידי כל אחד לא הולכים לאיבוד כמה דברים, כגון הייחוד שבאמנות ואפילו האותנטיות של החיים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s