במאי העשור

אני מתקרב להשלמת פרויקט סיכום העשור שלי, ולאחר שבחרתי 10 סרטים אני מגיע לעסוק בבמאי העשור שלי, שהוא גם כנראה הבחירה הכי צפויה שלי ובכלל – קלינט איסטווד.

בעשור הזה, בעיקר בחציו השני, כבר מקובל לחשוב כי איסטווד הוא מבכירי הבמאים בהוליווד. איסטווד מביים סרטים מצוינים מאז ראשית שנות השבעים, אך עד לשנים האחרונות הוא לא זכה להערכה כל כך גורפת מהממסד ומהביקורת, אפילו לא אחרי ההצלחה עתירת האוסקרים של "הבלתי נסלח". הדימוי שלו כמי שמגלם דמויות אלימות ונטולות מוסר הסיט את עיני המבקרים מכך שסרטיו כבמאי הציגו מראשיתם את האלימות כדרך ללא מוצא בצורה יותר מורכבת מכפי שעשו במאים אחרים שתקפו את הנושא. הזיהוי שלו כאיש ימין מנע מהמבקרים לראות שהוא אחד הבמאים ההומניים ביותר, המציג דמויות מורכבות ועמדות מפוכחות ולא חד משמעיות כלפי נושאים פוליטיים. בעיקר אף אחד לא שם לב שאיסטווד הקשוח הוא אחד מן הבמאים שמיטיבים לייצר סרטים נוגעים ללב. הוא עשה זאת כבר בשנות השבעים בסרטים כגון "מיסטי", "בריזי" ובמערבון המיוחד והלא מספיק מוערך "פורע החוק ג'וסי וולס" (ששמו בישראל "איש ההפקר").

כעת שבים כולם להוקיר את גדולתו. הוא בולט גם מכיוון שרוב הבמאים שהתחילו לעבוד בשנות השישים והשבעים התדרדרו בעשור האחרון (להוציא את אלטמן, שמת במהלכו) בעוד הוא המשיך בקו של סרטיו הקודמים, שייף את סגנונו הפשוט והעוצמתי ויצר סרטים שלא ניתן להישאר אדיש להם.

מעניין לראות שאת העשור הזה התחיל איסטווד עם שני סרטים יחסית חלשים ברפרטואר שלו. יחסית, מאחר שגם בהם יש כמה רגעים של קולנוע חכם וכובש. "ספייס קאובויס" היה סוג של תגובה קומית לסרטים מהסוג של "ארמגדון", ועל הדרך הוא עוסק גם בנושא ההזדקנות והמוות הטבעי. העלילה הדי טיפשית של הסרט (חבורה של קשישים שנזרקו מתוכנית החלל נקראים לשוב אליה כי רק הם יכולים לתקן חללית רוסית שנבנתה על פי עיצובים שנגנבו מהתוכניות שלהם) מאוזנת על ידי הצגת דמויות מעוררות עניין, וכמו תמיד בסרטי איסטווד, משחק משובח של כל הקאסט. אחריו איסטווד יצר את "רצח מתקתק", מותחן עם נקודת מוצא עלילתית מסקרנת יותר – סוכן FBI עובר השתלת לב ונשלח לחקור רצח הבעלים המקוריים של הלב. בסופו של דבר, הסרט לא ממש התרומם או נחרת בזיכרון. אז איך איסטווד הוא בכל זאת במאי העשור?

"מיסטיק ריבר" מ-2003 הוא סרט מותח, מפתיע ומרגש מאוד בצפייה הראשונה ומעורר התפעלות ומחשבה בכל צפייה חוזרת. הסרט מציג כמה דמויות מרתקות. כמו בסרטים רבים של איסטווד, הסרט מציג את חוסר התכלית והכאב הכרוך בנקמה ובמקביל את חוסר היכולת של קורבנות פשע באמת לשקם את חייהם. אותי הוא מצליח לצמרר בכל צפייה בשני רגעים – הראשון, כשהגיבור נוקם באיש הלא נכון, והשני בסיום, במונולוג "ליידי מקבת" של אשתו. לאורך כל הסרט חיי הפרברים האמריקאיים מוצגים כמקום בעל חזית שלווה, אך גם אינספור סודות אפלים ואלימות שאינה מאיימת להתפרץ בכל רגע, היא פשוט תמיד נוכחת. איסטווד עשה לטעמי עבודה טובה יותר בהצגת הפן הזה של חיי הפרברים מסרטים שניסו לעשות זאת בדרך בוטה יותר, כגון "היסטוריה של אלימות" של דיוויד קרוננברג ואפילו "קטיפה כחולה" המופתי לכשעצמו (גם מסיבות אחרות) של דיוויד לינץ'. שון פן וטים רובינס זכו באוסקר בזכות סצנות כאלו –

לקח לאיסטווד רק שנה להתעלות על ההישג. "מיליון דולר בייבי" הוא סרט אגרוף מושלם בשילוב עם דרמה משפחתית קטנה שעיקרה מרומז. זה סרט על כפרה, על רוך במסווה של קשיחות ועל שיברון החלום האמריקאי. שיברון החלום האמריקאי לא מגיע בסיום המטלטל והמפורסם של הסרט, אלא בסצנה "קטנה" שבה אם הגיבורה מגיבה בכעס כלפי המתנה האדיבה שבתה מעניקה לה. במקום להיות גאה בהצלחה של הבת, היא כועסת על שבחרה במקצוע לא מכובד. האם והמשפחה שבים לעלוב בעולמה של הגיבורה בחלק האחרון של הסרט, והגיבורה מבינה שהמשפחה אשר למענה יצאה למסע שבלב הסרט פשוט לא הייתה שווה את המאמץ. הערך האמריקאי של חיי המשפחה מתנגש עם השאיפה המתמדת לכסף ולהצלחה בחיי שתי הדמוית המרכזיות בסרט. על הדרך איסטווד מעלה לסדר היום סוגיה פוליטית סבוכה ומציג כלפי הנושא עמדה שלדעתי היא לא בדיוק חד משמעית.

לאחר מכן איסטווד לקח שנתיים כדי לעשות שני סרטים שהם מסר אנטי-מלחמתי בוטה אחד. "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" לא רק מציגים את אותו קרב משתי זוויות מנוגדות, הם מציגים שתי פנים בעייתיות במיוחד בכל מלחמה ועבור כל צבא. אצל האמריקאים האדרת יתר של הגיבורים היא הבעיה. אצל היפנים הוא תוקף את הצייתנות העיוורת להנהגה ואת הנכונות למות למען המולדת. התוצאה חזקה, מרגשת ובעיקר בלתי מתפשרת. לסצנת הקרב הווירטואוזית, שיש לראות את שני הסרטים כדי לחוש את מלוא עוצמתה, מוסיף איסטווד סצנות דרמטיות עשויות היטב כדי לייצר סרט שלא אומר שמלחמה זה רע, אלא מציג את הסיבות לכך שהנפש האנושית שוב ושוב מצדיקה את ההשתתפות שלה בזוועה.

גם ב-2008 הוציא איסטווד שני סרטים, שאמנם לא השתוו לארבעה שקדמו להם, אבל היו פנינים קטנות בפני עצמם. ב"ההחלפה" איסטווד לוקח תסריט די חלש הנע על פני יותר מדי ז'אנרים ויצר סרט שכל חלק ממנו עשוי בצורה מרשימה בפני עצמו. חיבור כל החלקים, השונים מדי באופיים זה מזה, מונע מהסרט לייצר אמירה מעוררת מחשבה ומורכבת כמו הסרטים שקדמו לו. "גראן טורינו" הוא מבט נוסף של איסטווד על הדמות ששיחק ועל האלימות בחברה האמריקאית. הפעם הסרט בנוי כמערבון הפוך. במקום הלבן אשר פולש לשטח של האינדיאנים, זרים פולשים לשטח האדם הלבן. אבל כמו במערבון, הגיבור דואג לסדר את הכל ונשאר בסוף לבד, או אפילו לא נשאר בסוף.

איסטווד סגר את העשור עם "אינוויקטוס" שנראה (לפני הצפייה) כסרט שנעשה במטרה לזכות באוסקר. אולם אני אצפה בסרט רק בעשור הבא.  

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטי העשור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על במאי העשור

  1. הייתי בטוח שתבחר באחים כהן משום מה אבל גם איסטווד זו בחירה סופר נכונה.
    אגב ראית את הסיכום של אורי קליין? הוספתי קישור.

  2. oferliebergall הגיב:

    לגבי האחים כהן: היו להם שני סרטים מעולים מבחינתי, שכמעט נכנסו לסרטי העשור "האיש לא היה שם" ו"יהודי טוב". גם את "ארץ קשוחה" מאוד אהבתי. אבל שאר הסרטים שלהם לא היו כל כך טובים בעיניי. בסופו של דבר, שנות ה-90 היה עשור יותר מוצלח עבורם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s