סרטים שנשמעים מעולה על הנייר –

ובפועל לא ממש עבדו עבורי, למרות לא מעט דברים טובים. אחד מוצג כעת בקולנוע, השני נגנז והוצג השבוע בסינמטק תל אביב.

ארץ יצורי הפרא

ספייק ג'ונז מאוד אוהב גיבורים בעלי דמיון עשיר ומעט ילדותי. הוא כמה לחופש יצירתי טוטאלי, לזווית הסתכלות ייחודית על העולם ולטשטוש הגבולות בין המציאותי לבדוי. לכן הוא תמיד עובד עם יוצרים בעלי דמיון עשיר ולא שגרתי. בסרטים שלו זה התבטא בשיתוף פעולה כפול עם צ'רלי קאופמן וכעת בעיבוד ספר הילדים הקלאסי של מוריס סנדאק העוסק בילד הבורח לתוך עולם פנטסטי אשר גם בו הדברים רחוקים משלמות.

הבעיה הגדולה של ספייק ג'ונז היא שהדמיון שלו אינו עשיר כמו של התסריטאים שלו או של הגיבורים שלו. זה מוביל ליצור כלאיים מוזר – הוא מביים בצורה מאוד מקצועית, מדויקת ואופנתית, אבל ללא תעוזה, מקוריות או הברקות של אמת. למזלו הוא יודע לבחור עם מי לעבוד, ולכן גם ב"ארץ יצורי הפרא" יש לא מעט רגעים כובשים. רוב הרגעים הללו הם תוצאה של תסריט חכם, שהופך את יצורי הפרא לדמויות עגולות ולא רק ליצורים קסומים שימליכו את הילד ברגע אחד ויאיימו לאכול אותו ברגע אחר. גם כל שאר הגורמים בסרט עובדים היטב, כולל כמה הברקות בליהוק המדבבים והמשחק המשובח כרגיל של קתרין קינר בקטעי הפתיחה והסיום.

אבל הסרט לא מתרומם לגבהים של ממש. הוא מותיר תחושה חזקה של "כמעט". כל סצנה מעוררת מחשבה או מרגשת מלווה בסצנה די סתמית או צפויה. הדימויים בסרט יפהפיים, אבל יחסית מעט מהם נחרתים באמת בזיכרון. עדיין, מדובר בבידור די טוב למבוגרים שרוצים לחזור לילדות ולילדים שלא אכפת להם לפחד לכמה רגעים ולקבל מסרים מעט יותר מורכבים ופחות חד משמעיים מ"אין כמו בבית" ו"מלחמה זה רע" – למרות שגם שני המסרים האלו מקבלים מרחב.

המודיע!

אני עדיין לא בטוח מה סטיבן סודרברג רצה לעשות בסרט הזה. אולי הוא רצה לייצר קומדיה רצינית, אבל לי זה נראה יותר כמו יחס לא רציני לנושא מורכב. סודנברג לוקח סיפור אמיתי די סבוך על ריגול תעשייתי למען ה-FBI שמתגלה כמורכב יותר ומביים אותו כמו קומדיה מפגרת. הסרט הוא לעתים מעט פארודי, לעתים מעט רציני, אבל אף פעם לא הולך עד הסוף לאחד הכיוונים.

כמו הרבה סרטים של הבמאי, הסרט הזה הוא גם סוג של ניסוי קולנועי – סרט המתרחש בשנות התשעים, אבל מועצב בסגנון שנות השבעים (הסצנות במשרד, כותרות הפתיחה) או שנות החמישים (הבית והמשפחה של הגיבור הראשי). כמו יותר מדי סרטים של הבמאי, הסרט הזה נראה כאילו נעשה במהירות רבה מדי, מבלי לחשוב על הפרטים עד הסוף. הפתיחה שלו קצבית והמערכה האחרונה מעולה, אבל באמצע יש יותר מדי רגעים מתים או חזרה על דברים דומים.

בסופו של דבר, הלב של הסרט נופל בין הכיסאות. מצד אחד, הוויתור על סגנון ריאליסטי מונע הזדהות רגשית עמוקה או סצנות דרמטיות רבות עוצמה. מצד שני, סודרברג לא ייצר סרט שמתפרע עד הסוף. יש בסרט מעט ביקורת כלפי עולם העסקים האמריקאי, השאיפה להצליח בכל מחיר והיכולת לייצר סימפטיה בעזרת סיפור אישי עצוב, אבל המסרים הולכים לאיבוד בין יותר מדי בדיחות על הטמטום של הגיבור והרבה טוויסטים בעלילה. הטוויסטים מבוצעים היטב ומובילים לכך שהמערכה האחרונה באמת סוחפת ולכן לא יצאתי מהסרט בתחושה מוחלטת של אכזבה.

אבל די חבל לי על הסרט, שנראה כאילו נעשה ללא עורך תסריט או יד מרסנת כלשהי. זה נראה כמו עוד תוצר מהמפעל של סודרברג, שבו חשוב בעיקר לייצר סרטים בקצב מהיר, ונדמה כי האיכות לפעמים סובלת. יש לא מעט במאים שמייצרים סרטים בקצב של לפחות אחד בשנה בלי שייראה כאילו הם מזדרזים יותר מדי. אני חושש שסודרברג אינו אחד מן הבמאים האלו. לכן, בסופו של דבר, סרטי "אושן 11" הם הסרטים האהובים עליי שלו מן העשור הנוכחי, סרטים שבאמת נראה כאילו כל המעורבים בהם עושים אותם בשביל הכיף ונהנים מכל רגע. "המודיע!", לעומת זאת, נראה כמו סרט שנשמע ליוצרים שיהיה כיף לעשות אותו, אבל תוך כדי התהליך די נמאס להם ממנו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סרטים שנשמעים מעולה על הנייר –

  1. Misha הגיב:

    ליייק 😀

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s