כוכב בהיר

כהליך להורדת ציפיות לפני הצפייה ב"כוכב בהיר" אמרתי לעצמי שאני לא אוהב סרטים על אודות החיים "האמיתיים" של האמנים. זה היה שקר: אני מאוד אוהב סרטים כאלו, הבעיה היא שהתוצאה כמעט תמיד מאכזבת.

הבעיה הגדולה בסרטים האלו היא שהם מנסים לספק יצר הקיים אצל כל מי שקורא/רואה יצירה אהובה – הדחף לדעת את מקורות ההשראה ואיך היוצר היה בחיים האמיתים. מימוש השאיפה הזו יוציא את הקסם מן היצירה, קסם שתמיד קשור במידה רבה עם מסתורין, או לפחות עם הסתרה של חלק מן הפרטים. אמנות היא לא לחשוף את כל מה שאתה חש, היא לדעת לבחור מה להסתיר.

הדבר נכון גם לגבי הזרם הרומנטי – הזרם הטוטאלי ביותר, המבוסס על רגשות עזים במיוחד ועל המחשבה כי אמנות צריכה להיות חופשייה מכבלים ומסוגלת לבטא את הקשר העמוק של היוצר עם העולם ולחשוף את מלוא העוצמה של החיים. השאיפה היא שהסרטים על המשוררים הרומנטיים יעבירו את הרוח של המחברים שלהם, להיות חגיגה של אהבת היופי ומחשבה חופשית. והסרטים האלו גם צריכים לראות את ההתנגשות בין התפיסה הזו למציאות. ג'וליאן טמפל נחל הצלחה חלקית כאשר ביים את הסרט "Pandaemonium" על אודות וודסוורת וקולרידג' – הוא הציג את החזון הרומנטי שלהם כחלומי ואוטופי וגם כמחאה חברתית חסרת סיכוי. הבעיה שלו הייתה שהקטעים היותר מציאותיים לא השתוו ברמתם לקטעים הפואטיים.

ב"כוכב בהיר" ג'יין קמפיון עוסקת בג'ון קיטס, משורר בן אותה תקופה ובעל השקפת עולם דומה. היא לא עוסקת בהיקסמות שלו מכל היבט של הטבע אלא באהבה שלו כלפי יופי ספציפי יותר – אישה. למעשה האישה היא הדמות המרכזית בסיפור. הוא מועבר דרך העיניים שלה, דבר שמסביר את הבחירה של קמפיון לא לנסות לייצר מקבילה קולנועית לשירה של קיטס (אני מניח שזו בחירה מודעת ולא כישלון). אבל התוצאה היא סרט שנדמה כרכילות על אודות האמן הגדול, וזה דבר שהכי מעצבן אותי בסרטים מסוג זה – לא רק מפני שיש ניסיון להסיר את המסתורין, גם מכיוון שיש ממד של ניצול מלודרמטי של העלילה במסווה של סרט העוסק באמנות גבוהה.

סרטים העוסקים בחיי אהבה של האמנים יכולים להיות מהנים מאוד אם ברור לקהל שאין להם קשר עם המציאות ("שייקספיר מאוהב" הוא הדוגמה הטובה ביותר), אבל במקרים כגון "כוכב בהיר" מובהר כי השאיפה היא להציג את ההיסטוריה כפי שאכן התרחשה. כך סיפק לי הסרט מידע על איך נראה ג'ון קיטס בחיים האמיתיים – בדיוק כמו שדמיינתי את הכובען המטורף מ"אליס בארץ הפלאות".

אבל סרטים העוסקים באמנים מוכרחים לשאוף להיות יותר מייצוג רכילותי של המציאות – הם מחויבים להגיד משהו על היצירה עצמה ועל ההשראה שלה. לכן הסרט של קמפיון מוכרח היה לייצר רגעים רומנטיים ופואטיים. הוא מצליח בכך מעט מדי פעמים. נדמה שהעשייה שלו מאוד קורקטית, מלאה באהבה לסיפור אך נטולת השראה אמיתית. יש בסרט הרבה רגעים מוצלחים – חלקם הגדול ברגעים שבהם לא נאמר דבר – אבל המכלול עייף ומתיש.

הבעיה של הסרט היא שהוא מציג אהבה טוטאלית, דבר שהמתייב לא רק מן ההיסטוריה אלא גם מאופי השירה שבה הוא עוסק. קשה להציג רגשות טוטאליים ובד בבד לייצר דמויות עמוקות, והסרט לא ממש מצליח בכך. בנוסף לכך, רוב הקונפליקטים בסרט אינם קשים או מעניינים מספיק. הטריילר יצר תחושה שהתנגדות החברה לרומן היא המכשול העיקרי של העלילה (מעין קונבנציה של הז'אנר), אבל בסרט עצמו עושה רושם כי הנאהבים התגברו על התנגדות זו די בקלות והמכשול האמיתי היה בריאתו של קיטס. אבל גם העיסוק במכשול זה מחמיץ את שיאיו הדרמטיים. התוצאה היא שהסרט לא מצליח לרגש באמת ולסחוט דמעות, אף על פי שהוא מצליח לייצר כמה דימויים יפים והוא עשוי בצורה מאוד מדויקת ונכונה. במהלך הצפייה היייתה לי תחושה כי קמפיון מנסה להידמות לקולנוע של לוקינו ויסקונטי, אבל בעוד ויסקונטי מצא יופי ואצילות בכל רגע נתון, קמפיון מגיעה לעוצמות האלו ברגעים מעטים בלבד ואז לרוב מפנה את הבמה לטובת דיאלוג שנשמע לא פואטי ולא אמין. אם כי דומה שעיקר הבעיה אינו קשור בסרט הספציפי הזה אלא בקושי של לבטא חיי אמן מוצלח או רגעי השראה בסרט.

בקולנוע של ויסקונטי האמנים שבאו לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר היו מוזיקאים. הוא שינה את גיבור "מוות בוונציה" מסופר למוזיקאי משום שרצה לעסוק באמנות רוחנית יותר ולא רק על מנת להתבסס על ההיסטורית של מאהלר. הוא יצר סרט על הדרך שבא אמן רואה את העולם ובנקודה שבה ההערצה שלו ליופי חוצה את הקו המאזן של בקרה עצמאית והופכת לאובססיה קטלנית. את האופן התקין שבו יוצר משלב בין אהבת היופי, תלות כלכלית ויצירה אישית הוא הראה בכמה סצנות ב"לודוויג" אשר עסקו בואגנר. רגעי יצירתיות או רגעים שבהם התבוננות האמן בעולם עוברת לשלב מסוכן חסרים ב"כוכב בהיר" – אנו רואים את המשוררים יושבים במטרה לכתוב, שומעים את השירה שלהם ופוגשים את האישה ששימשה לקיטס מקור השראה – אך לא באמת רואים שנייה אחת של תהליך יצירה או קונפליט יצירתי אמיתי. מכך אני מסיק כי זהו למעשה לא סרט על שירה רומנטית אלא סרט על מערכת יחסים רומנטית, שאיפה שגרתית יותר ומורכבת פחות. אלא שגם ככזה לסרט יש כמה חסרונות – רגע ההתאהבות הראשונית מועבר בדרך עילגת למדי ונדמה שהבמאית חפצה לעבור למצב שבו הגיבורים כבר מאוהבים בצורה טוטאלית. אך תהליך זה קורה מהר מדי ולכן לא מצליח לרגש; הדבר בעייתי כי המשך הסרט אטי יחסית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s