אלטמן לא מוערכים 2 – משהו ללבוש

היום (20.11) לפני שלוש שנים הלך לעולמו הבמאי הגדול רוברט אלטמן ואני ממשיך בפרויקט שלי על הסרטים הלא מספיק מוערכים שלו. לא רק אני זוכר את יום השנה למותו. ערוץ יס3 עורך היום מיני-מחווה לזכרו:  בשעה 16:39 ישודר "משהו ללבוש", ומיד לאחר מכן, ב-18:53, "תמונות קצרות". למי שקורא את הפוסט הזה בזמן ויש את הערוץ, אני ממליץ להתחיל את הצפייה כבר ב-15:11, אז ישודר בערוץ "בודו ניצל מטביעה" (או רק "בודו" כפי שקוראים לו ביס), סרט של אחד הבמאים שהכי השפיעו על אלטמן, ז'אן רנואר.

רנואר הגדיר את דמותו של בודו (בגילומו המפעים של מישל סימון) כהיפי שהקדים את זמנו – זרוק, חולמני, מחזר באגרסיביות אחרי נשים. זו מעט הגזמה, שכן בודו מתחיל את הסרט בתור נווד המנסה להתאבד. איש משפחה בורגני מציל אותו מן הטביעה ומאמץ אותו לביתו בתקווה שילמד לאהוב את החיים. בודו לומד לאהוב את בנות משפחתו של האיש. מדובר בקומדיה צנועה ומקסימה עם השפעות בולטות של צ'פלין, והיא בין הסרטים הראשונים המכילים את האלמנטים של סרטיו הגדולים של רנואר – התבוננות מלאת אהבה בדמויות משכבות חברתיות שונות, שוטים ארוכים ורבי משתתפים, מבט ציני וביקורתי על אורח החיים הבורגני אבל בלי התנשאות על אף גורם, שילוב של הומור ועצב. אלטמן לקח את המאפיינים האלו מרנואר.

"תמונות קצרות" הוא אחד הסרטים היותר מהוללים של אלטמן, שלוש שעות מרתקות שכבר נכתב עליהן המון ולכן לא ארחיב עליו. לעומת זאת, "משהו ללבוש" מתאים כמו כפפה ליד לפרויקט שלי, שכן לא רק שמדובר בסרט לא מוערך מספיק, זהו סרט ידוע לשמצה כסרט שבו אלטמן הלך רחוק מדי, לא באמת יצר סיפור או דמויות מעניינות או אמירה כלשהי על עולם האופנה. אני מסכים שזהו סרט רחוק משלמות, אבל גם סרט עם כל כך הרבה רגעים מקסימים שהופכים אותו לראוי להערכה גדולה הרבה יותר.  

נדמה לי שיש שתי תלונות עיקריות כלפי הסרט – יחסית לכמות הדמויות (כ-30 דמויות משמעותיות, לא כולל כמה דוגמניות-על ומעצבי אופנה מפורסמים שקופצים ליותר מרגע) יש בסרט מעט מאוד עלילה שניתן לעקוב אחריה. התלונה השנייה היא שאלטמן לא מבקר את תעשיית האופנה שבלב הסרט בצורה חריפה מספיק. אולי ההצלחה של "תמונות קצרות" הובילה לתלונות אלה, כי חסרונות אלו הם בדיוק הדברים ההופכים את הקולנוע של אלטמן לייחודי ומרתק.

אצל אלטמן כמעט תמיד הדמויות קודמות לעלילה. הוא נהנה לראות כיצד בני אדם מתנהגים, ולא פעם הוא נהנה לראות כמויות גדולות של בני אדם. לכן הסרט עמוס בסצנות מרובות משתתפים שבהן לא ברור אחרי מי צריך לעקוב. במקרה הזה הבחירה היא בידי הצופה, וכל עוד לא מנסים להבין את כל ההתרחשויות בצפייה אחת, אפשר ליהנות מהרבה רגעים קומים מרננים. אלטמן גם אף פעם לא יצר סרט רק כדי לבקר חברה מסוימת. הביקורת תמיד באה כחלק נלווה למהלך גדול יותר שהוא מבצע. אלטמן קודם כל מתבונן בעולמות שבהם הוא בוחר לעסוק. בין שאלו ז'אנרים קולנועיים או קהילות מסוגים שונים (להקת מחול, תעשיית מוזיקת הקאנטרי, קמפיין בחירות וכולי). כאשר הוא עוסק בעולם האופנה, המטרה שלו היא לא רק לחשוף את הצביעות שבו, אלא גם להבין כיצד הוא עובד, מה מייחד אותו, מהם הדברים היפים בו וגם מהם הדברים הצבועים בו. חוץ מזה, עולם האופנה מוצג בצורה די עלובה בכמה וכמה סצנות בסרט (למשל הסצנה של תצוגת האופנה האחרונה, כנראה הסצנה היחידה מהסרט שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי) לצד סצנות שבו הוא מוצג כזוהר. יותר מכל, הסרט מציג את המעצבים, קובעי הטרנדים ודוגמניות העל כפי שהם בדרך כלל לא מוצגים – כבני אדם. אלטמן נמשך לבני אדם לאו דווקא ברגעים היפים או המזוויעים שלהם, אלא ברגעים שבהם הם מתנהגים בצורה מוזרה. והדמויות שלו עושות דברים כל כך מוזרים, עד שנוצרת תחושה שאין ספק שזוהי התנהגות אנושית אמינה.

מאחר שבלתי אפשרי לעקוב אחרי כל הסיפורים במידת ריכוז שווה, אני ממליץ לבחור כמה ולהתמקד רק בהם. זה לא ממש משנה באילו אתם בוחרים כל עוד אתם לא מסירים את העיניים ממרצ'לו מאסטרויאני הענק, בתפקיד שנראה לגמרי לא מובן בראשית הסרט והופך בהדרגה למרגש במיוחד, בעיקר במפגש המחודש עם סופיה לורן המוביל לשחזור של סצנה מפורסמת מן העבר המשותף בתוספת אירוניה אלטמנית טיפוסית – כזו שנראית בהתחלה כפרועה והומוריסטית לגמרי, אבל מהר מאוד מתחילה לתפוס גם רובד אחר, כמעט טראגי.

חוץ ממאסטרויאני ולורן, הסרט הוא אולסטאר של שחקני קולנוע משובחים מאירופה ומארה"ב – משחקים בו ז'אן-פייר קאסל, אנוק איימה, לורן באקול, קים בייסינגר, דני איילו, פורסט וויטקר, לילי טיילור, רופרט אוורט, לייל לאבט (שתמיד מצטיין בסרטיו של אלטמן) ועוד רבים אחרים. וגם ג'וליה רוברטס וטים רובינס, שנתקעים יחדיו בחדר אחד ולכן פחות באים במגע עם שאר הקאסט ויוצרים סרט משני נחמד מול סרט הגדול.

"משהו ללבוש" הוא אלטמן למתקדמים, לא מכיוון שהוא פחות טוב מסרטים אחרים, אלא כי הוא יותר קיצוני בשוני שלו מן הקולנוע ההוליוודי הטיפוסי. למעשה, עבור חובבי הקולנוע האירופי יש לסרט הזה קסם ייחודי. נכון שזהו אחד הסרטים היותר פגומים של אלטמן, אבל אלטמן הוא במאי שאוהב לחפש "טעויות". אצלו הפגמים הם חלק מהעניין, אם מדובר בפגמים מעניינים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה רוברט אלטמן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אלטמן לא מוערכים 2 – משהו ללבוש

  1. תום לוינסון הגיב:

    לפי המלצתך צפיתי בשלושת הסרטים ברצף ולהלן הרשמים:
    "בודו ניצל מטביעה"- בשורה התחתונה אהבתי את הסרט. יחסית לעובדה שהסרט משנת 1932 הוא עבר לי יופי ולא הרגשתי בו רגעי שיעמום כמעט בכלל (מה שאני לא יכול לאמר על די הרבה סרטים מאותה תקופה). מה שכן אני חייב להגיד שאני לא ממש סגור בנוגע לסאבטקסט של הסרט, מצד אחד נדמה כאילו הסרט הוא ביקורת על חיי הבורגנות, אז איך זה שהתעצבנתי יותר מכולם על בודו? לפחות מבחינתי האישית הוא נתפס כטיפוס מעצבן, ילדותי וממש לא מעורר אמפתיה. אם אני משווה את זה לדוגמא ל"חוקי המשחק" של רנואר שמה הביקורת על הבורגנות גלויה וברורה. אולי הפיענוח טמון במשפט שכתבת: "מבט ציני וביקורתי על אורח החיים הבורגני אבל בלי התנשאות על אף גורם", יכול שזה מה שהפריע לי שהרגשתי שלא הייתה באמת אמירה ברורה בסרט אך, למרות זאת אני עדיין חושב שמדובר בסרט טוב וראוי לצפייה בוודאי ביחס לתקופה שבה נעשה.
    "משהו ללבוש"- כשפתחתי את העמוד בימד"ב הופתעתי לראות את הציון הכל כך נמוך של הסרט (4.4? למייקל ביי יש הרבה יותר..) אבל גילית שאני כמוך חושב שהסרט הוא אנדרייטד , זה כמובן לא אומר שאין בו בעיות וציינת אותם בצורה מושלמת בעיניי: לסרט יש יותר מדי דמויות, אין ממש עליה בטח לא במנה ליניארי שקל לעקוב אחריו, קשה להיקשר לכל הדמויות וכו'. אך, למרות זאת יש בסרט כמה סצינות נהדרות ומרגשות. הסצינה שאהבתי יותר מכל היא כמובן סצינת הסיום, פשוט סצינה מדהימה.
    "תמונות קצרות"- האמת? קצת התאכזבתי, כנראה שהציפיות שלי היו גבוהות מדי. את השעתיים הראשונות של הסרט לא אהבתי, העלילות היו לי קצת מסובכות מדי, היו דמויות רבות מדי ועד שהצלחתי לגלות מי נגד מי ומי עם מי כבר עבר כמעט חצי סרט… את השעה האחרונה דווקא אהבתי היו שמה מספר סצינות מרגשות ומעניינות שהצליחו להעיר אותי מהשעתיים הראשונות. אגב, הסרט מאוד הזכיר לי בדברים רבים את מגנוליה של פת"א (שגם אליו לא ממש התחברתי), האם יכול ליהיות שפת"א לכך השראה מאלטמן(ואם ניקח בחשבון שהוא הקדיש לו את"זה ייגמר בדם" המופתי, אז בהחלט יש סיכוי)?

    ועכשיו כדאי שאני אלך לעשות מתיחות, בכל זאת שבע שעות…… 😉

  2. oferliebergall הגיב:

    אלטמן הוא ללא ספק הפשעה על אנדרסון, אבל לא ההשפעה היחידה ואנדרסון לקח אותה לכיוונים שלו. בכל מקרה, כאשר אלטמן ביים את סרטו אחרון "המדריך לחיים בכפר" אנדרסון היה על הסט כ"גיבוי" למקרה שמסיבות בריאותיות אלטמן לא יוכל להשלים את הסרט.

  3. תום לוינסון הגיב:

    מעניין לא ידעתי את הפרט הזה. אילו עוד במאים לטעמך השפיעו על פת"א למעט אלטמן?

  4. oferliebergall הגיב:

    עוד במאים שהשפיעו על פת"א – קובריק, ג'ונתן דמי, סקורסזה, ג'ון יוסטון. ובטח יש עוד הרבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s