סרטי העשור 4 – סינקדוכה ניו יורק

את סינקדוכה ניו יורק ראיתי שלוש פעמים בקולנוע: פעם ראשונה בפסטיבל ירושלים; פעם שנייה בניו יורק, ועליתי על טיסה חזרה לארץ פחות או יותר בתום ההקרנה; פעם שלישית בהקרנה לתלמידי החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. אחרי כל הקרנה יצאתי יותר נלהב מן הפעם הקודמת.

למרות זאת, אני מבין את אלו המסתייגים מן הסרט, או אפילו שונאים אותו. אני יכול למנות את החסרונות שלו כמו כל אחד אחר – הוא מנסה לומר יותר מדי דברים, מסביר את עצמו פעמים רבות מדי, נותר בלתי מפוענח, מתחכם, מתפזר ליותר מדי כיוונים, יומרני. לא כל המילים הללו שליליות בעיניי. בכל מקרה, זה לא משנה כי עבורי לא מדובר רק בסרט מעורר מחשבה אלא גם ובעיקר סרט מרגש מאוד.

עכשיו אחזור על שני נושאים החוזרים הרבה בבלוג הזה – ניגודים ואמת. תחת שתי המילים הגדולות האלו ניתן למצוא את רוב מה שאני מחפש בסרטים מבחינה מסוימת. למרות שאף אחת מן המילים הללו לא מתארת את מה שאני מחפש במדויק ואני כמעט אף פעם לא מחפש את הדברים הללו במודע במהלך הצפייה.

בניגודים אני מתכוון גם לסוג של מורכבות. אני מניח שגם מתנגדיו הגדולים ביותר של "סינקדוכה ניו יורק" יסכימו שהוא סרט מורכב, או לפחות סרט שמנסה להיות מורכב. כמעט כל משפט שנאמר בו, או כל דימוי, יכול להיות מפורש ביותר מדרך אחת או להוות בסיס לדיון פילוסופי. מתנגדי הסרט יראו בכך סוג של חולשה, או יאמרו שהדבר מצביע דווקא על היעדר אמירה או על חוסר במורכבות אמיתית. קל מאוד ללכת באיבוד המבוך העלילתי של הסרט, שככל שהוא מתקדם הוא שובר את הקווים המבדילים בין המציאויות השונות שבו. זהו הסרט העוסק ביחסים שבין אמן ליצירה ובפחד מן המוות. אבל כפי שנאמר בסרט, הוא גם עוסק בכל הדברים האחרים – מערכות יחסים, חיי משפחה והרגעים הקטנים של החיים. וזה מה שמחזיר אותי לניגודים – כשם שמדובר בסרט שהעלילה שלו מתרחשת לאורך כמה עשורים ושואפת לעסוק בסוגיות פילוסופיות כבדות, זה גם סרט על הרגעים הקטנים של החיים – דייטים לא מוצלחים, פלאפונים שקולטים רק ליד הקופות, צינורות מתפוצצים, בית הבוער באופן בלתי פוסק. בכל מקרה, הנקודה שלי היא שעם כל ההתחכמויות, זה סרט שלא מוותר על רגעים של קולנוע פשוט.

וזה בערך מביא אותי גם לסוגיית האמת. כמו כל אמנות, הקולנוע שואף להשיג ייצוג נאמן של המציאות. תיאורטיקנים כגון אנדרה באזן וזיגפירד קראקאוור אף טענו (ולא בלי מידה של צדק) שהקולנוע קרוב יותר לריאליזם משאר האמנויות ושבכוחו לשחזר את המציאות בצורה יותר נאמנה. אבל הכוונה אינה לריאליזם מוחלט, שכן ריאליזם כזה אינו בנמצא (גם לא בקולנוע דוקומנטרי). הכוונה היא לשאיפה לריאליזם, לחתירה לייצוג של המציאות, או לחלופין לחשיפה של אמת על החיים. קיידן, גיבור הסרט, מבקש מהשחקנים להציג אמת ברוטלית ובכך להפיק את יצירת המופת שלו. אבל כמה שלא שואפים לאמת הברוטלית, לא באמת ניתן להשיג אותה. אבל לפעמים אפשר לחוש בסוג מסוים של כנות ביצירה. סוג זה של כנות עבר אליי בסרט הזה, יותר מבסרטים האחרים שכתב התסריטאי/במאי צ'רלי קאופמן. כנות לא רק לגבי היצירה האמנותית אלא גם לגבי הקושי בחיים וביחסים עם נשים.

ולנשים יש מקום נרחב מאוד בסרט. הוא אמנם מסופר כולו מנקודת המבט של גבר, אבל כמו "8 וחצי" של פליני, הוא עוסק ביחסים עם נשים כשם שהוא עוסק ביצירה. הסרט מעריץ נשים וגם פוחד מהן. מהצד של השחקנים הגברים, פיליפ סימור הופמן מדהים בתפקיד הראשי וטום נונאן טוב מאוד בתפקיד הגברי השני. אבל עבורי הסרט מספק למספר רב של שחקניות נפלאות תפקידים ייחודים להפגין בהם כישרון מהפנט. הנה מחווה קצרה לנשים של "סינקדוכה ניו יורק" – או בעצם הרחבה קטנה על כל תפקיד נשי, שמוגלם על ידי קאסט של "גונבות הצגה" נצחיות.

אדל (קתרין קינר) – האישה הראשונה (או אולי בעצם היחידה, הנטריב של הסרט ניתן לפירוש בכמה אופנים) של הגיבור קיידן, אולי היא פעם אהבה אותו אבל זה התחלף בשנאה. הגיבור עדיין אוהב אותה, למרות שהיא מתנהגת כלפיו בצורה אכזרית. ואי אפשר לשנוא אותה לשנייה אחת, למרות שהיא מתנשאת. כי גם היא סוג של אמנית. ומקביל, היא סוג של כמיהה אל העבר הרומנטי הפשוט, החיים שלפני הטירוף. מה שעומד בניגוד לכך שהיא הפכה לאמנית מצליחה הרבה יותר כשהגיבור נמחק לגמרי מן הביוגרפיה שלה. היא מקטינה את כל הדמויות האחרות ומעצימה את עצמה. אבל בתחילת הסרט, קינר משחקת את דמותה כאישה מיואשת הכמהה ליותר מן החיים. היא מעבירה תסכול ומצוקה מחיי הנישואין. היא גרמה לי לרצות שהדמות שלה לא תיעלם מן הסרט ובמידה רבה היא ממשיכה להיות נוכחת גם כאשר היא כבר לא מצולמת.

הייזל (סמנתה מורטון, הופעה שנייה בסרטי העשור שלי) – הבחורה שחמקה. האהבה הנצחית. זו שלא אמורים להתאהב בה, אבל בלי סיבה ברורה מאוהבים בה לנצח, מעל לכל היגיון. הדבר הזה נכון לא רק לגבי הדמות הראשית בסרט. הייזל של מורטון מלאה בתמימות ובשובבות. היא מקסימה וחיננית בחצי הראשון של הסרט ושוברת את הלב ככל שהוא נמשך.

קלייר (מישל וויליאמס) – האישה השנייה, הקלישאה של השחקנית המעריצה את הבמאי שהופכת לאישה מתוסכלת. אבל לאחר הקטע שבו בהלוויה של אמה כל החיים שלה מוצגים לפנינו במרץ, היא כבר לא רק קלישאה. כמו כל אחד מ-13 מיליון האנשים בעולם הבדוי שבורא הגיבור, היא גיבורה מובילה בסיפור שלה, סיפור שאנו רואים ממנו בדיוק מספיק על מנת שירגש אותנו.

מדלין (הופ דיוויס) – המטפלת המטורפת, המחזרת אחרי הגיבור ואחראית לכמה מן הרגעים היותר מצחיקים בסרט.

מריה (ג'ניפר ג'ייסון לי) – הדמות שהכי אומרים לשנוא. אכזרית לגיבור ולמעשה הורסת את חייו. או אולי אישה שבאמת מאוהבת באדל מעל הראש ועושה הכל למענה. לא, כנראה בכל זאת אישה איומה, אבל  מפתה ומרתקת בכל תנועה. ואולי המקרה הכי בולט בסרט של השחקנית שהביא לתפקיד הרבה יותר ממה שכתוב בו (וזה סרט שבתסריט כתוב הרבה).

טאמי (אמילי ווטסון) – ה"הייזל" שכן מצליחים להשיג, המכונה לתת את עצמה בקלות, אבל לא מפני שהיא זולה או מתוך הערצה לגיבור, אלא כשילוב של חמלה ורצון לאושר שחמק מן הדמות שהיא מגלמת. או אולי צלילה אל תוך התפקיד והוכחה שבאמנות אפשר לשפר את החיים האמיתיים. תפקידים של שחקנית שמחקה שחקנית אחרת באותו סרט תמיד נראו לי קשים מאוד לביצוע (למשל "הכל אודות חווה"). ווטסון מצליחה לשמור על השילוב הקשה בין חיקוי ובין יצירת דמות עצמאית.

אלן (דיאן וויסט) – הדמות שבסופו של דבר לוקחת את העניינים לידיים. סוג של מבוגר אחראי. באה בצניעות מאחור ולוקחת פיקוד. רכה ועוצמתית בו זמנית. סוג של מראה לא רק לגיבור של הסרט אלא גם לשחקנית המגלמת אותה, אם רוחנית לכל השחקניות משנה שהן למעשה שחקניות ראשיות.

אוליב המבוגרת (רובין וויגהרט) – בניגוד לדמויות האחרות, אין לי מושג מי זו השחקנית ואיך מבטאים את שמה. אבל בתור הבת של הגיבור, היא מופיעה בצסנה הכי מרגשת בסרט – המפגש בין הבת הגוססת לאב שהיא סבורה שזנח אותה. סצנה כל כך חזקה וכואבת, שבה כל אחת משתי הדמויות סובלת רבות בגלל הדמות האחרת. סצנה שרק בשבילה היה שווה את כל הסרט המורכב הזה.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטי העשור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על סרטי העשור 4 – סינקדוכה ניו יורק

  1. תום לוינסון הגיב:

    מה כבר אפשר להוסיף? חוץ מזה שמדובר בסרט השני הכי טוב של העשור הזה, לדעתי.
    מסכים עם כל מילה שלך, אם נעזוב את המשחק,הפרשנויות והעומק לרגע אז כל מה שאני אכל לומר זה: שהסרט ריגש אותי. מאוד. למעשה הסרט האחרון שאני זוכר שעשה לי את אותה תחושה הוא שמונה וחצי ובמידה מסויימת גם ברטון פינק (ילדים! עיזרו לגלות מה משותף לשלושתם…).
    בינתיים ראיתי שני סרטים מתוך ארבעה אצלך ואת שניהם אהבת, נראה האם זה יישאר כך גם בהמשך :mrgreen:
    אגב, כמה סרטים יש אצלך ברשימה?

  2. oferliebergall הגיב:

    אני עדיין לא החלטתי כמה סרטים יש לי ברשימה. או יותר נכון, על כמה סרטים אכתוב באריכות וכמה רק אציין כטובים וראויים גם כן.

  3. איתמר הגיב:

    סרט מרתק, אבל גם יומרני ומעיק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s