אלטמן לא מוערכים 1 – נשים מטורפות

השבוע ימלאו שלוש שנים למותו של רוברט אלטמן, במאי שנחשב לאחד הגדולים ביותר בעבור רבים ולמוערך יותר מדי בעבור רבים לא פחות. אני נמנה עם המחנה הראשון – עבורי אלטמן הוא אחד הבמאים היחידים החומקים מכל השוואה או השתייכות לזרם. הוא לא הקדים את זמנו או היה הבולט בין בני דורו, הוא תמיד היה משהו אחר, יוצר קולנוע כל כך שונה מסיבות שלא ניתן להגדיר, או לפחות מותיר תחושה כזו.

רבים אומרים כי הגדולה של אלטמן היא בעבודה על סרטים מרובי עלילות ודמויות. שני הסרטים המזוהים עמו ביותר הם כאלו – "נאשוויל" ו"תמונות קצרות". אבל רוב הסרטים של אלטמן התמקדו במספר קטן בהרבה של דמויות, חלקם מבריקים כמעט באותה מידה, למשל "שלום לנצח" או "מק'קייב וגברת מילר". אני לא הולך לכתוב באריכות על הסרטים האלו, גם לא על "השחקן" או על "מ.א.ש" – סרטים שגם מבקריו של אלטמן מכירים כיום בחשיבותם.

עבור המעריצים האמייתים, הגדולה של אלטמן טמונה בפרטים הקטנים ובסרטים המוזרים. אלטמן, תמיד יוצא דופן ובלתי צפוי, יצר כמה מהסרטים התמוהים ביותר בקולנוע האמריקאי של 40 השנים האחרונות. אבל ככל שמסתכלים על הסרטים שלו יותר, מוצאים לא טירוף אלא הבנה עמוקה של הדמויות. או יותר נכון, הסתכלות יפה על הדמויות. אלטמן הוא מסוג הבמאים שעיקר העניין שלו הוא בהתבוננות בהתנהגות האנושית. גם ז'אן רנואר ומייק לי הם במאים מסוג זה. העלילה היא כלי פחות חשוב עבור אלטמן מאשר המבט שלו על הדמויות, מבט שתמיד משלב חיבה עם אירוניה. רבים רואים באלטמן מבקר חריף של התרבות האמריקאית – זה נכון, אבל הביקורת אצלו תמיד מלווה באהבה גם לדמויות שהוא מציג בצורה הגרוטסקית ביותר.

בשל האהבה שלו לדמויות, אלטמן אהב שחקנים ונתן להם חופש רב. הוא גם הוציא מהם כמעט תמיד את המיטב. אין תצוגת משחק לא טובות בסרטים של אלטמן, גם כשמדובר בשחקנים שאצל רוב הבמאים הם די בינוניים. אולי לכן שלי דובאל, השחקנית הכי אופיינית לסרטי אלטמן, כמעט לא הצליחה כאשר עבדה עם במאים אחרים.

היום אני מתחיל סדרה של פוסטים שבהם אעסוק ב-10 סרטים פחות מוערכים של אלטמן, סרטים שהם אולי פגומים, אבל ברגעים הטובים הרבים שלהם יש משהו שאני לא מוצא אצל אף במאי אחר. בתור התחלה, סוג של טרילוגיה של סרטי נשים מטורפות.

אותו יום קר בפארק

שנה לפני הפריצה לתודעה עם "מ.א.ש" יצר אלטמן סרט שהוא מוזר ויוצא דופן גם בסטנדרטים שלו. העלילה פשוטה – במהלך אירוע חברתי בורגני אישה מבחינה בגבר צעיר יושב בגשם בפארק. היא מניחה שהוא דל אמצעים ואוספת אותו לביתה. היא מגלה שהוא אילם ושמח להיות מטופל על ידה. זה לא בדיוק נכון. המפגש איתו יוביל למשיכה של האישה לטפל בנער, משיכה אשר חושפת בצורה אטית את הטירוף שלה עד שהסרט הופך לסרט אימה של ממש ברגעיו האחרונים.

המהפכה המינית היא הגיבורה המסוות של הסרט, ואלטמן שואל כיצד המהפכה הזו משפיעה על אישה אשר חושבת שהיא הגונה ומוסרית. אלטמן ממש אינו מבקר את ערכי הדור החדש, אבל מציג אותם כקרקע פוריה לסוג חדש של טירוף. אלטמן עדיין לא גיבש לגמרי את סגנונו וההתבוננות שלו בדמויות בסרט זה מוליכה לסצנות ארוכות שבהן בעצם לא קורה כמעט כלום. המינון הדי גבוה של הסצנות האלו גורם לשעמום בחלקים מסוימים, אבל אז אלטמן מוסיף לו גוון לא צפוי שהופך הכל למעניין יותר.

"אותו יום קר בפארק" רחוק מלהיות יצירת מופת, או אפילו יצירה מוצלחת. אבל הוא מסוג הכישלונות המרתקים אשר מעוררים הרבה יותר עניין והתפעלות מסרטים שלמים הרבה יותר מהם. זהו גם סרט שמזכיר שניים מן האבות הקולנועיים של אלטמן. יש בעלילה ממד המזכיר את סרטו המוקדם של רנואר "בודו ניצל מטביעה", וסיום הסרט הוא הכי קרוב שאלטמן הגיע למחווה לאלפרד היצ'קוק, שבסדרת הטלוויזיה שלו הוא עבד בתחילת הדרך.

Images

אני מכיר שלושה שמות עבריים לסרט הזה – "דימויים", "מראות" ו"תמונות". דבר זה הולם במידה מסוימת את הסרט הזה, שעוסק בסכיזופרניה ובחילופי זהויות. אלטמן נוטש את ארה"ב בפעם הראשונה ומצלם באירלנד סוג של אגדה מעוותת על טירוף.

הגיבורה קתרין (סוזנה יורק, שכתבה את הסיפור) היא סופרת פנטזיה המתקשה לתפקד במציאות. היא נוסעת לחופשה עם בעלה, אך במקביל הוזה את המאהב המת שלה ואולי מפתחת רומן עם ידיד של בעלה אשר עם בתו היא מפתחת קשר. המילה "אולי" היא בעלת חשיבות במשפט הקודם, שכן כל הסרט מסופר מבעד לעיני הגיבורה, ולא ברור מה באמת מתרחש בו. ככל הסרט מתקדם, הגיבורה מבינה שהיא צריכה לחסל את כל הגברים בחייה על מנת להיות עצמאית, לפחות בפנטזיה שלה. אבל האם היא הורגת אותם גם במציאות? או שאולי היא הורגת את עצמה? האם היא באמת אי פעם תוכל לברוח מן הגברים בחייה או מעצמה?

כל אחת מן הדמויות בסרט נקראת על שם שחקן המגלם דמות אחרת. הדבר מרמז על כך שיש חליפות בין הדמויות ומה שנדמה שנאמר על ידי אחת מהן אולי בכלל נאמר על ידי האחרת. אבל למרות הכל, זה לא סרט מבלבל במיוחד, אלא יותר סרט מתח מרתק עבור אלו המוכנים לצלול בתוכו. ועם כל סימני השאלה, הסיום מותיר סימן קריאה די גדול – אולי לא לגבי מה שקרה, אבל בהחלט עבור התוצאות של מה שקרה.

ההשראה הקולנועית כאן היא די ברורה ואלטמן אף הודה בכך בכמה ראיונות – זוהי גרסה שלו ל"פרסונה" של ברגמן. טוב, זו הגרסה הראשונה שלו ל"פרסונה" של ברגמן.

שלוש נשים

כאשר אשתו הייתה בבית החולים חלם רוברט אלטמן חלום: מדבר, שלי דובאל וסיסי ספייסק. באופן לא ברור, הוא הצליח לקבל מימון לצלם סרט על פי החלום הזה, שאין לו תסריט או יותר מדי פרטים על התקדמות העלילה פרט לכך. הוא החליט לעשות עוד סרט בהשפעת "פרסונה", הוסיף אישה שלישית ומסתורית לצמד השחקניות ואסף כמה מקומיים לתפקידי משנה. הסרט מתחיל בבית אבות שבו אישה אחת מנסה לחקות את אישה שנייה. הזהויות שלהן מתאחדות ואז הסרט פונה לכיוונים שונים, פחות מובנים ולא פחות מהפנטים.

אני מרגיש קצת לא בנוח לכתוב על הסרט הזה בלא מוערכים מספיק שכן יש לו הרבה מאוד מעריצים הנשבעים לשמו וגם מהדורת קריטריון מהודרת. לכן גם לא ארחיב עליו במילים, רק אמליץ לצפות בו שוב ושוב. כי במקרה הזה, כל צפייה היא חוויה שונה לגמרי.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה רוברט אלטמן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s