סרטי העשור – 1

יש משהו מאוד מגוחך וממכר ברשימת סיכומי עשור כגון רשימת ה-100 של עכבר העיר . רשימה זו מעניינת ומיותרת כמו כל רשימה אחרת – ניתן בעיקר להתווכח עמה (איפה "10"?, מה עם הקולנוע ההונגרי? "רכבת לדארג'לינג" הסרט הכי טוב של ווס אנדרסון? וכו' ) או להתענג על המקרים שבהם מסכימים עמה. באופן אישי, קשה לי לדרג סרטים בעלי מטרות וסגנונות שונים, ויותר מזה, קשה לי להישמר נאמן לדירוג שלי. כל צפייה, או אפילו הזמן שחולף, משנים את העמדה שלי על הסרט. מהבחינה של חשיבות הסרט, קשה לי להגדיר אותה אחרי מספר שנים מועט.

אבל בכל זאת, יש בי את הדחף לקרוא רשימות סיכום ודירוגי סרטים שונים, כגון "עשר סצנות הקרב הטובות ביותר בסרטי אינגמר ברגמן" או דברים בסגנון דומה. אולי בעיקר על מנת שאוכל להתווכח איתם, או כתוצאה מן הצורך האנושי המעט אווילי לדעת כי דבר מסוים טוב מן האחר, דווקא במקרים שבהם אין שום דרך לדעת זאת. הצד השני של המטבע הוא הדחף לערוך רשימות כאלו בעצמי, דבר שאני מבצע בעיקר לפני השינה כתחליף לספירת כבשים. בכל אופן, בשבועות הקרובים אכתוב מדי פעם על סרטי העשור שלי, החל מפוסט זה. הסרט הראשון שאני אכתוב עליו הוא סרט "קטן" שיעדר מן הסתם מרוב רשימות הסיכום של העשור. אבל יש לי תחושה שאני לא היחיד שרואה בו את אחד מן הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות ובכלל. והסרט הוא –

לפני השקיעה

"לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר הוא סרט רומנטי מקסים וכובש. נקודת המוצא שלו פשוטה – גבר ואישה צעירים נפגשים ברכבת, יש להם לילה אחד לבלות לפני שייאלצו להיפרד. בעזרת דיאלוגים טובם, שחקנים טובים ושימוש יפה באתרי התיירות של ונציה יצר לינקלייטר סרט טוב מאוד לסוגו, שפנה לנפשות הרומנטיות מבלי לגלוש לדביקות יתר. בסך הכל, זה היה אחד מן הסרטים היותר מוצלחים של הבמאי, שהוא אחד המגוונים והמסקרנים בבמאים האמריקאים של העשורים האחרונים, גם אם לא כל סרטיו טובים.

ב-2004 הוא חזר אל אותן דמויות, עבד עם השחקנים הראשיים (ששניהם כותבים/במאים לא רעים מלבד היותם כוכבי קולנוע) על התסריט, החליף את וינה בפריז וכמעט בלי כוונה יצר את אחד הסרטים הטובים של העשור. "לפני השקיעה" הוא סרט שלכד אותי מן השנייה הראשונה והצליח להשתפר בכל סצנה וסצנה. כל מילה שהשחקנים אמורים יוצרת תחושה של אמינות, של חשיפת אמת מסוימת על החיים, אמת פשוטה, כואבת ומעודדת בו זמנית.

באחת הסצנות הזכורות ביותר ב"רומן שלי עם אנני" מראה וודי אלן בצורה גרפית את ההבדל בין מה שאנשים אומרים בדייטים ובין מה שהם חושבים. "לפני השקיעה" בנוי על המתח הזה. בכל פעם שהדמויות אומרת משהו, אנו מרגישים כי הן רוצות לומר יותר אבל פוחדות לחשוף את עצמן עד הסוף. ככל שהסרט מתקדם הרגשות האמיתיים מתחילים לצוף לפני השטח, ומהמצב של ההצלחה שהם שידרו בתחילת הסרט עולים הקשיים של החיים. ואז מגיע הרגע הבא –

האם ראוי להוסיף מילים אחרי סצנה כזו? איני מצליח להבין כיצד אנשים אחרים לא נופלים בקסמה, קשה מאוד לייצר תחושה של כנות אמיתית, באמנות ובחיים. לכן, עד כמה שהסצנה הזאת עצובה, היא גם מרוממת נפש. בכל צפייה חוזרת של הסרט, אני מאמין מחדש שאחרי הסצנה הזו הוא לא יכול להשתפר. אבל הוא כן עושה זאת. הם חוזרים לדבר בצורה אירונית, כלומר מסתירים את הכוונה האמיתית. אבל הרגשות שלהם כבר ברורים והם אינם יודעים מה לעשות עמם. במקרה של הסרט הזה, הסיום הפתוח הוא לא רק החלטה טובה, אלא למעשה האופציה היחידה. התשובה לשאלה מה קורה בסוף נאמרה כבר בתחילת הסרט – זהו מבחן לרומנטיות של הצופים. זה לא סרט שמעניק לנו תשובות, הוא רק מציב בפנינו מראה עם שאלות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטי העשור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על סרטי העשור – 1

  1. oferliebergall הגיב:

    וואו. הרשימה של הטלגרף היא כנראה הרשימה שאני הכי לא מסכים איתה מבין כל הרשימות שראיתי אי פעם.

  2. סטיבי הגיב:

    ככה זה העיתון הזה באופן כללי 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s