ניק הורנבי

השבוע עלה לקולנוע בארץ הסרט "לחנך את ג'ני" שאת התסריט שלו כתב הסופר הבריטי ניק הורנבי, סופר שבתקופה קודמת בחיי קראתי בשקיקה כמה מספריו.

עיקר הקסם של הורנבי מצוי בשני ספריו הראשונים, אשר בנויים פחות או יותר על אותו מבנה עלילתי – גבר נאלץ לבחור בין האובססיה שלו ובין האישה אותה הוא אוהב. האובססיות בספרים היו אולי התשוקות הגבריות הנפוצות ביותר שלא קשורות קשר ישיר לנשים – כדורגל ומוזיקה. הספרים הללו היו מאוד פשוטים לקריאה ולהבנה – הם נראו כמו וידוי של גבר משכיל המבין כי לקח את התחביב שלו למקומות הרבה יותר רחוקים מרוב האנשים. הוא לא מתחרט על כך, רק שפתאום הוא מגלה שיש עוד דברים שיכולים להיות חשובים עבורו.

"קדחת המגרש", הספר הראשון שלו, הוא אולי הספר הטוב ביותר שנכתב על אהדת קבוצת ספורט. נדמה לי שכל מי שאי פעם אהד קבוצה יוכל להזדהות עם התשוקה של הגיבור לכל פרט שקשור לקבוצת הכדורגל ארסנל. הספר היה שיר אהבה ארוך לכדורגל וגם לנשים, תוך שהוא מצליח להצחיק כמעט בכל עמוד. הספר עובד כבר פעמים לקולנוע, הגרסה של דיוויד אוונס הנקראת בארץ "אהבה על הדשא" (נדמה לי שזה גם השם של הגרסה של האחים פארלי) משתווה למקור הספרותי. זה משום שהורנבי בתחילת דרכו היה סופר מאוד נוח לעיבוד – לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, כותב בצורה ישירה שנראית לעיתים כמו ווייס-אובר לסרט.

ב"נאמנות גבוהה" הנושא היה כאמור מוזיקה פופולרית. הספר ניחן בכל היתרונות של הספר הקודם בלי שהסגנון השתנה יותר מדי. הספר גם העמיד במקום מרכזי אובססיה גברית אחרת, אחת שהיא אמנם פחות הגיונית אבל לא פחות ממכרת – הצורך לדרג את חמשת הדברים הכי טובים/הכי גרועים בכל דבר ודבר. בעיבוד הקולנועי סטיבן פרירס הבריטי העביר את העלילה מלונדון לשיקגו אבל נשאר נאמן לגמרי לרוח של הספר והפיק את האחד מסרטי הרוק הטובים והחכמים ביותר שראיתי, כולל ג'ון קיוזאק וג'ק בלאק בתפקידים שנדמה כי נולדו לגלם אותם.

אחרי שני הספרים האלו הורנבי החליט לנסות להיות טיפה יותר מתוחכם. והוא לא נכשל בכך לגמרי, רק שיש הרבה פחות קסם בספרים הקצת יותר מורכבים שלו מאשר בישירות הפשוטה של הספרים הראשונים. "על הילד" המשיך בקו די דומה לספריו הראשונים – הוא עסק במערכת יחסים המשנה גבר. רק שהפעם זה קשר עם ילד שמשנה גבר שלא ממש אובססיבי למשהו מסוים (אבל כן בעל חיבה לרוק), אלא חי חיי בזבוז על חשבון תגמולים משיר שכתב אביו ולא ממש מגלה חיבה או אכפתיות כלפי שאר בני האדם. הספר מסופר משתי נקודות מבט ומכיל עלילה בעלת תפניות פחות צפויות ודילמות מורכבות יותר (וזה לא ששני הספרים הראשונים לא הכילו אלמנטים אלו). האחים וייץ הפכו את הספר לסרט לא רע שנקרא בארץ "רווק פלוס ילד".

בספר הבא הורנבי שוב הלך רחוק יותר. "איך להיות טובים" כשמו כן הוא – מציג את הקושי שבלהיות אדם מוסרי ותורם לקהילה בחברה המודרנית. מי שבאמת יתנהג בצורה מוסרית ייתפס על ידי החברה כמשוגע, לפחות על פי הספר. זה הביקורת החברתית הכי נוקבת שהורנבי הוציא, אבל הוא ממתיק מעט את הגלולה ולא הופך את ספרו לנטול תקווה. מן הבחינה הספרותית הייתה בספר התפתחות נוספת, כאשר הסופר הגברי מאוד כתב את כולו מנקודת מבט של אישה. לא שהוא רע במיוחד בלכתוב בתור אישה, אבל זה בזבוז עבור מי שכתב על גבריות בצורה כל כך קלילה, רגישה ומדויקת. אחרי הספר הזה הפסקתי לקרוא את הורנבי, תהליך שקשור גם להתגברות שלי כקורא ולא בהכרח לירידה ביכולת הכתיבה שלו.

כי הורנבי נותר כותב שנון, הידוע לבנות דמויות ולאזכר יצירות אמנות מבלי שזה יראה קלישאי מדי. יתרונות אלו ניכרים גם ב"לחנך את ג'ני", סרט אשר מדגים גם את הצדדים האחרים בכתיבה של הורנבי – ניגוד בין רצון להיות מורד וביקורתי ובין הליכה בתלם, הערצה ליצירות מופת ספרותיות בעלות מורכבות תוך כדי הבנה כי הוא בעצמו לא יגיע קרוב לדרגת מורכבות כזו.

שמו האנגלי של הסרט, "An Education", מתאים לו הרבה יותר, מכיוון שהסרט הוא לא רק סיפור התבגרות, אלא עימות בין סוגים שונים של חינוך. בפינה הימנית ניצב החינוך המסורתי בבית ספר דתי לבנות בלבד, חינוך שכל תכליתו קבלה לאוניברסיטה כדי לרכוש עוד חינוך שבכלל לא בטוח שיביא לגיבורה עושר ואושר, כי לא תמיד יש מה לעשות עם תואר בספרות אנגלית. בפינה השמאלית מתחיל לחבוט הבחור אשר מציע את העולם – קונצרטים איכותיים, מועדוני ג'אז, אמנות משובחת, נסיעות למקומות מרוחקים וגם אהבה. הסרט מתרחש בראשית שנות השישים, רגע לפני שהחינוך מן הסוג השני צבר תאוצה בבריטניה.

אבל יותר מן הכל, הסרט עוסק בסוג חשוב יותר של חינוך – היכולת לבחור בטוב ובמוסרי על פני המזיק לאחרים או המסוכן. סוג זה של חינוך נעדר לאורך רב הסרט וחושף את החוסרים העיקרים בשני הניגודים שהצגתי. כאשר בסופו של דבר מופיע הסוג הזה של החינוך, הסרט שב ומדגיש כי למרות הביקורת, החינוך המסורתי בבית הספר הוא זה החשוב יותר, כפי שניתן היה לנחש בערך חמש דקות מתחילת הסרט.  

הסרט הוא לא ממש יצירה בעלת עומק ויש בו מספר רגעים שניתן היה לוותר עליהם בקלות. מאידך, הוא יצירה מן הסוג שזוכה בפרסי "חביב הקהל" (יש לו אחד כזה מסאנדאנס) כי הוא פורט על מיתרי הרגש של הצופים בצורה שגורמת להם לחשוב שהוא גם אומר משהו על העולם. הבמאית לון שרפיג מצליחה להעניק תנופה לחלק מן הסצנות בסרט. השחקנים בסרט בריטים, כלומר טובים. אבל בעצם, מכיוון שהפוסט עוסק ברובו בתסריטאי, מוטב לסיים אותו במחווה ל"נאמנות גבוהה":

חמשת הדברים הכי הטובים ב"לחנך את ג'ני":

1. המשחק רב החן של קארי מאליגן בתפקיד הראשי. ברגעים הממש טובים שלה היא מזכירה מעט את אודרי הפבורן ברגעיה הפחות הטובים. למי שיש ספקות – זו מחמאה לא צינית.

2. השנינות של התסריט. אמנם רוב הזמן זה נשמע כמו חזרה על דברים מוכרים, אבל זה עובד.

3. אמה תומפסון בכמה סצנות מצחיקות מאוד בתור מנהלת בית הספר.

4. אוליביה וויליאמס בכמה סצנות מרגשות בתור מורה בבית ספר.

5. יצירת הזדהות גם עם דמויות המשנה.

וחמשת הדברים הגרועים:

1. הסצנה עם הבננה.

2. כל שאר הסצנות בסרט שיש בהן מיטה כלשהי.

3. הווייס-אובר המסיים את הסרט.

4. עודף מתקתקות ברגעים מסוימים. יותר מדי רגעים.

5. הקליימקס הדרמטי הצפוי מדי והלא מספיק דרמטי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s