ג'ואן פונטיין

הכוכבת השנייה שאני מציין את יום הולדתה השבוע היא ג'ואן פונטיין, שחוגגת היום 92 ומאפשרת לבלוג הזה לעסוק לראשונה בסרטיו של היצ'קוק מעבר לשם הבלוג.

פונטיין שיחקה בשניים מסרטיו הראשונים של היצ'קוק בארה"ב, "רבקה" ו"חשד". הראשון הוא הסרט היחיד של היצ'קוק שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, על השני היא קיבלה את האוסקר היחיד שהוענק על משחק בסרט של היצ'קוק, כאשר בין היתר התמודדה מולה אחותה, אוליביה דה הווילאנד (שגם היא עדיין חיה).

יש כמה סוגים של דמויות נשיות החוזרות בסרטים של היצ'קוק – האישה הנחשקת המסתירה סודות, החברה הטובה שמקווה שהיחסים יהפכו להיות רומנטיים, הבחורה התמימה המתחילה לגלות את הצדדים האפלים של העולם המקיף אותה. פונטיין גילמה את הסוג האחרון בשלמות.

יש משהו במראה שלה שמעביר שבריריות ופגיעות, אך לא טיפשות, דבר הגורם לקהל לא רק להתרשם מיופיה אלא גם להזדהות איתה. שני הסרטים שלה עם היצ'קוק מועברים ברובם מנקודת המבט של הדמות שלה. ב"רבקה" היא הצעירה מרקע עני המתחתנת עם אלמן עשיר ומבוקש, ולאחר הנישואים היא מגלה שהצל של אשתו המתה עדיין רודף את בעלה ואת אחוזתו. מצד אחד רבקה מתה, אבל מצד שני היא נוכחת בחיי שאר הדמויות הרבה יותר מהדמות שפונטיין מגלמת, דמות כל כך צנועה שאפילו אין לה שם. באופן מוזר, מדובר באחד מן הסרטים של היצ'קוק שהכי מפחידים לצפייה כיום (למרות שהוא כלל אינו סרט אימה), שכן הנוכחות המוזרה של רבקה מאיימת ליצר הרס בכל רגע נתון, גם כאשר לקראת הסיום כל הסודות מתגלים. פונטיין מגבירה את החשש בקרב הקהל משום שהיא מעבירה לא רק תמימות וחוסר ישע, אלא גם רצון כן לעזור לכל הסובבים אותה, אפילו לאישה המתה המתחרה איתה על הגבר שהיא אוהבת.

"חשד" זכור כיום בעיקר כסרט שהיצ'קוק שינה את הסוף המקורי שלו עבור קארי גרנט. למרות שהסוף הכפוי נראה בלתי סביר בהחלט, מדובר בסרט מעולה עד כדי כך שניתן לקבל את הסוף שלו. זאת משום שהסרט לא עוסק בדמותו של גרנט, נוכל קטן שייתכן שהוא רוצח אכזרי, אלא בדמותה של פונטיין, אשר שלאחר נישואיה לאותו נוכל מתחילה לחשוד שהוא אכן רוצח אבל לא מפסיקה לאהוב אותו. אם ב"רבקה" היא פחדה מן הצל של האישה המתה, ב"חשד" הצל הוא של הבעל החי. מדובר בשניים מן הסרטים היותר מלודרמטיים של היצ'קוק, משום שהם עוסקים בעיקר בעולמה הנפשי של הגיבורה שלהם. זה פחות משנה אם דמותו של גרנט היא רוצח, העיקר הוא היחס של אשתו כלפיו, יחס אשר נדמה כי נהיה לא פחות אוהב ככל שעולה החשד.

 הנה הסרט במלואו. זו אגב הפעם השנייה השבוע שאני מעלה לבלוג סרט שכתב סמסון רפאלסון:

במיטבה פונטיין היא האנטי-פאם-פטאל. אישה הגונה המכונה להעניק הכל למען הגבר שהיא אוהבת ולשלם על כך מחיר כבד. הסרט הטוב ביותר בכיכובה לדעתי הוא "מכתב מאישה אלמונית" של מקס אופולס. שם היא מגלמת אישה המאוהבת מעל לראש בגיבור הסרט, אף על פי שהיא חושבת מן ההתחלה שזה רומן חסר סיכוי. בסרט הזה היא אישה שמקדישה את כל חייה למען גבר שלא ממש מודע לקיומה.

הספר מבוסס על נובלה מעולה של סטפן צוויג, אבל הוא מצליח להיות יותר טוב מן המקור. אופולס לא עידן את סגנונו עם המעבר להוליווד. הסרט מלא בשוטים ארוכים ובתנועות מצלמה מעגליות, דבר המעניק לסרט מראה ייחודי לעומת רוב המלודרמות האמריקאיות. כשם שהסרט מרהיב ביופיו, הסיפור שבלבו מרגש כמעט מן הרגע הראשון ומשאיר בסיום טעם מתוק-מר של הזדהות עם אהבה פשוטה וגדולה מן החיים.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s