עכשיו בקולנוע

ממזרים חסרי כבוד 

מבין התגובות הרבות ל"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו חוזרות האמירות הגורסות כי "הדבר האחרון שצריך לעשות זה לקחת את הסרט הזה ברצינות, אין ספק שטרנטינו התכוון להתבדח וכל מי שמחפש בסרט משמעויות עומקות עושה מעצמו צחוק" או דברים בסגנון דומה.

מעניין שטרנטינו בחר לסיים את הסרט הלא רציני שלו באמירה "אני חושב שזו יצירת המופת שלי". יכול להיות שהסרט באמת נטול מסר עמוק או חדשנות ועובד רק בתור בידור טוב (הבידור הכי טוב שהיה בקולנוע הרבה זמן) אבל לא נדמה לי שזו הכוונה של טרנטינו. אחרת הוא לא היה עובד על הסרט הזה במשך כל כך הרבה שנים ומסיים אותו באמירה מסוג זה.

לפני כמה שנים טען אורי קליין בכתבה על "להרוג את ביל" כי טרנטינו ברא עולם שכולו ציטוטים מתרבות פופולרית. "ממזרים חסרי כבוד" הוא ניסיון להראות אלו יתרונות יכולים להיות לעולם כזה – תבוסה מוקדמת של הנאצים, הזדמנות לנקמה על פשעים היסטוריים והפקת נקמה בצורה פחות פוגעת. הפנים של הנקמה היהודית מוצגים על מסך הקולנוע והם מביסים את הקולנוע המגויס של גבלס. פאבסט, אשר הנאצים גם החרימו את סרטיו המוקדמים וגם הכריחו אותו לעבוד בסרטים נטולי ערך אמנותי, חוזר להיות גיבור.

מצד שני, טרנטינו לא מציג את המציאות שלו כחיובית לגמרי, הוא גם מעלה לא מעט שאלות. האם הנקמה היהודית האלימה אינה גם היא סוג של פשע? האם ההערצה שלנו לרשעים קולנועיים כריזמטיים לא עברה את הגבול? מה הם הערכים בעולם שבו חייל נאצי משווה בין העבדות בארה"ב לקינג קונג?

נגעתי בסרט רק על קצה המזלג, אני בטוח שאפשר למצוא בתוכו משמעויות נוספות. ובלי קשר לכוונה המקורית של טרנטינו, יצירות הזוכות להצלחה רבה ראויות לבדיקה מעמיקה. גם אם הם נראות טיפשיות ונטולות מסר.

לבנון 

על פניו, מדובר בהפך המוחלט של "ממזרים חסרי כבוד" – לא גרסה אלטרנטיבית, הומוריסטית ומוקצנת להיסטוריה, אלא המלחמה כפי שהיא באמת, דרך העיניים של טנק אחד ועל פי הסיפור האמיתי של במאי שהיה לוחם במלחמה. אז למה הסרט הזה מרגיש כאילו הוא מתכתב/משתמש בהרבה קלישאות של סרטי מלחמה? האם הקלישאות הופכות בסופו של דבר למציאות, או שבעצם לא ניתן להציג לקהל מלחמה מבלי להשתמש במידה כלשהי בקלישאות שהוא מורגל להן?

אגב, מדובר לא רק בקלישאות של הז'אנר, אלא גם בקלישאות של השיח לגבי הלחימה של הצבא הישראלי. הדיאלוג על השימוש בזרחן נוכח בצורה בולטת בסרט, אף כי לא שמתי לב אם אכן נעשה שימוש בנשק הלא חוקי בסרט. העלאת הנושא היא ניסיון להדגיש כי הסרט עוסק בכל הצדדים של הלחימה הצה"לית. כמו גם הסצנות שמראות את הדילמה בין הפגיעה האפשרית באזרחים ובין הצורך בשמירה על שלום הכוח. אלה מצטרפות לקלישאות דרמטיות מוסריות של סרטי מלחמה והתוצאה היא שילוב בין הריאליזם של הצילום מתוך הטנק להדגשת הבדיה בעזרת השימוש בקלישאות.

איני טוען כי הסרט קלישאי מדי. להפך, השימוש שלו בקלישאות משני הסוגים עושה אותו ליותר מעניין.

ג'ולי וג'וליה

יש סרטים שנאמר עליהם שהם נשכחים מיד לאחר הצפייה. יוצרי "ג'ולי וג'וליה" הרגישו כי הסרט שלהם נכנס לקטגוריה זו וכפעולת מנע כתבו בכתוביות המסבירות מה עלה בגורל הדמויות שהספר שכתבה ג'ולי פאוול עובד לסרט. אם הצופים ייזכרו במה שהם ראו לפני פחות מדקה, הם ייזכרו בכך כי פאוול החלה לעבד את הבלוג שלה, שאחרי עלייתו עקבנו, לספר. אני מניח שהקהל הצליח להבין לבד כי הסרט שבו הוא צופה נעשה על פי הספר שלה.

באופן מפתיע, יותר משבוע אחרי הצפייה אני עדיין זוכר כמה פרטים מן הסרט הנחמד הזה. למי שלא יודע, הסרט מספר את סיפורה של ג'וליה צ'יילד בדרכה להפוך לסופרת ספרי הבישול המצליחה בארה"ב. במקביל אנו צופים בבלוגרית שהחליטה ב-2002 לבשל תוך שנה את כל המתכונים בספר של צ'יילד. כאמור, סרט נחמד, לא מבריק ולא מביך. נשכח זמן קצר אחרי הצפייה. אם שווה לראות אותו, זה בזכות השחקניות הראשיות, שעליהן גם ארחיב בקצרה.

באתרי ההימורים לאוסקר מנבאים כי מריל סטריפ תהיה מועמדת לאוסקר על הסרט הזה, אולי משום שהיא צריכה להיות מועמדת בכל שנה. אני לא ידוע, במשך רוב הצפייה בחלקים של סטריפ בתור ג'וליה ציילד הלכתי לאיבוד במבטא המוזר שלה, שאני מוכן לסלוח לו מפני שהוא מבוסס על דמות אמיתית שכנראה באמת דיברה במבטא שאף אדם אחר בהיסטוריה לא השתמש בו או במבטא דומה לו. אבל ההופעה של סטריפ לא התרוממה במקרה הזה מעבר למבטא ולא הצליחה להפוך את החלק שלה בסרט לסוחף. אני מתחיל לתהות האם כל הופעה של סטריפ גוררת אוטומטית שבחים בביקורות ודיבורים על אוסקר אפשרי. בכל מקרה, עוד שני סרטים בהשתתפותה צפוים לצאת עד סוף השנה. מעניין אם היא תקבל מועמדות היסטורית לאוסקר על התפקיד שלה בדיבוב "מר פוקס הפנטסטי".

בכל מקרה, לטעמי תצוגת המשחק של סטריפ היא לא הכי טובה ב"ג'ולי וג'וליה". ברגעים אלו, בעודי כותב בבלוג, שמתי לב כי הפעולה הזו ממש, אבל ממש, לא מעניינת לצפייה. איימי אדאמס מצליחה לגרום לכתיבה בבלוג להיראות מעניינת. היא הופכת את החלקים הלא ממש דרמטיים של ג'ולי לטובים יותר בסרט.  

לסיום, הבהרה קטנה – אני חושב שמריל סטריפ היא שחקנית ענקית. ברוב הפעמים המועמדות השנתית שלה לאוסקר מוצדקת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s