פוסט בית

"אין מקום כמו הבית", אומרת דורותי בסיום "הקוסם מארץ עוץ", שבימים אלו מציינים בארה"ב 70 שנה ליציאתו לקולנוע בעזרת מארז DVD מהודר ומשוחזר.

לא במקרה הפכה שורת הסיום הפשוטה והכמעט בנאלית הזו לקלאסיקה. מדובר בסוג של הצהרת עקרונות של הקולנוע האמריקאי כולו – הסרט אולי העניק לנו הרפתקאה צבעונית יוצאת דופן, אבל בסופו של דבר אין כמו קנזס האפרורית. השאיפה למקום שבו המשאלות מתגשמות היא כוזבת, כי המשאלה הכי גדולה שלנו היא למעשה להישאר פחות או יותר במקום שבו גדלנו.

המסר הזה לא התיישן יותר מדי במהלך 70 השנה האחרונות. הדבר משתקף בכך שהסרט עדיין זוכה לפופולריות והתרבות האמריקאית עדיין מרבה לאזכר אותו בכל דרך אפשרית. אפילו יצא משחק מונופול על פי הסרט. עדות נוספת לאקטואליות של המסר היא ששני סרטים אמריקאיים מן השנה האחרונה מעמידים אותו, או וריאציה שלו, כחלק מרכזי מנושאי העיסוק של הסרט.

ב"למעלה" של פיקסאר הקשר ל"קוסם מארץ עוץ" בולט במיוחד, שכן כמו דורותי וטוטו גם גיבור הסרט קארל פרדריקסון יוצא למסע מופלא בבית מעופף. רק שהוא עושה זאת מתוך הכרה שבאמת אין מקום כמו הבית – הוא פשוט לא מוכן לוותר על ביתו, לא עבור מעבר לדיור מוגן ולא עובר יציאה לטיול הגדול שהוא חושק בו, טיול אשר בסופו של דבר הוא עושה בתוך הבית.

אלא שבמהלך הטיול הוא מגלה שזה לא הבית שבאמת חשוב עבורו, אלא הקשר עם בני אדם אחרים. באיחור רב הוא מבין כי החיים לצד אשתו היו הרפתקה גדולה הרבה יותר מן המסע לארצות לא ידועות. הוא גם מכיר בחשיבות הקשר עם הילד ראסל, שמצטרף אליו בנסיבות מקריות. למען הקשר האנושי מבין קארל בסופו של דבר כי בית הוא בסופו של דבר רק בית וכי יש דברים ששווה להרוס אותם למענו. על הדרך הוא גם מחסל את גיבור נעוריו ובכך משתחרר סופית מן הפנטזיה שלו ונוקש בנעליים האדומות. יש כאן חידוד של הסיום מ"הקוסם מארץ עוץ" – הבית הוא לא בהכרח מקום פיזי, הוא האנשים שאנו קשורים אליהם. דורותי אפילו אומרת משהו דומה לזה שנייה לפני המשפט המפורסם, אבל לך תצטט שוב ושוב משפט בן יותר משש מילים.

ההנחה כי בית הוא המקום שבו נמצאים האנשים שאנו אוהבים הוא נקודת המוצא לסרטו של סם מנדס "לצאת לדרך". גיבורי הסרט רוצים להתחיל את חיי המשפחה שלהם בקירבה לאנשים שהם אוהבים, רק שדי קשה למצוא אנשים כאלו.

בסרט זה ממשיך הבמאי את הקו של כמה מסרטיו הקודמים. סרטו הראשון, "אמריקן ביוטי", תקף את אורח החיים האמריקאי ועל הדרך גילה אמפתיה לרוב הדמויות שבו, אף על פי שכולן היו כושלות ברמה זו או אחרת. "חלון פנורומי" היה סרט פסימי בהרבה, שכן הוא תקף לא רק את חיי הפרברים אלא גם את עצם הרעיון של אהבה רומנטית או ייחודיות של בני אדם. ב"חלון פנורמי" לא הייתה אף דמות חיובית וסצנת הסיום שלו הראתה שזוגות שנשארים יחד פשוט לומדים לא לשמוע זה את זה. מנדס בטח נהנה לעבוד על הסרט הזה עם אשתו.

יחד עם שני הסרטים האלו, "לצאת לדרך" סוגר סוג של טרילוגיה על חיי המשפחה האמריקאית. הוא אמנם סרט פחות שלם מהסרטים הקודמים, אולם הדבר לא הופך אותו לפחות מעניין. הסרט מתייחס בחיבה רבה לזוג גיבוריו ומצליח לייצר תחושה שהם באמת אוהבים זו את זה. הם פשוט שונאים או לא מצליחים להתחבר לאף אדם אחר.

בחלקים הראשונים (והפחות טובים) של הסרט, המסע שלהם ברחבי ארה"ב נראה כמסע של מתקפות נגד טיפוסים שונים בחברה האמריקאית. הדמויות שעמן נפגשים הגיבורים נלעגות, והסרט יוצר רושם כאילו אין בעולם זה מקום לזוג "נורמלי" כמו גיבורי הסרט.

אלא ככל שהסרט מתקדם (או אולי מהרגע שבו הגיבורים בוחנים חיים בקנדה) המסר של הסרט משתנה. המפגשים עם חברים ותיקים או עם בני משפחה כבר לא נראים כעימות בין הנורמלי למטורף, אלא כמפגשים בין זוג העומד בפני האתגר שבחיי משפחה ובין אלו המתקשים לקיים את משפחתם בצורה תקינה. הסרט מפסיק לשנוא את דמויות המשנה שלו ומתאר את הכאב שלהם מתוך הזדהות.

כאן אולי מתחילה ביקורת כלפי הגיבורים הראשיים, שכן ייתכן כי הבעיה היא שהם אינם מסוגלים להתחבר לאנשים אחרים או להסתגל לחברה המודרנית. הסוף הלכאורה שמח של הסרט אינו חד-משמעי. בני הזוג בוחרים לחיות בבית של הוריה המתים של האישה, דבר שיכול להתפרש כהעדפה של הכמיהה לעבר על פני חיפוש חברים בהווה, שכן אין בסביבת הבית אנשים שהם מכירים. באופן מעשי הם זנחו את ההנחה הבסיסית שלהם מתחילת המסע, ההנחה שהם צריכים להתחיל את חייהם כמשפחה בחברת אנשים מוכרים. למעשה, הבית בסיום נראה מבודד כמעט לגמרי, משמע הזוג המאוהב והכן יכול להיות מאושר רק בניתוק יחסי משאר העולם.

אני מניח שאני לא הצופה היחיד שעשה את הקישור בין "לצאת לדרך" ובין הסדרה "המשרד". אני חושב שהסיבה שמנדס ליהק את ג'ון קרזינסקי לתפקיד הראשי בסרט קשורה ברצון להדהד לדמותו בסדרה, שגם היא הדמות ה"נורמלית" בעולם של דמויות מטורפות, ובעונות האחרונות הדגש הוא על הקשר הזוגי שלו. מעניין לציין שבאחד מפרקי הסדרה ג'ים (הדמות שאותה מגלם קרזינסקי) קונה עבור ארוסתו פאם את בית הוריו שבו גדל. הוא מביע חשש שהיא לא תאהב אותו כי הוא לא במצב הכי טוב, אבל היא מאושרת מהמתנה כי הוא קנה לה "בית", וזה עבורה הדבר הכי טוב שאפשר לקבל.

בהזדמנות זו אני ממליץ לכל מי שפספס או סתם לא עקב אחרי "המשרד" לצפות בשני פרקי הסיום של העונה החמישית של הסדרה, שישודרו שוב ב-HOT במוצאי שבת החל מ-22:30. הפרק השני מסתיים ברגע מקסים שהוציא ממני התלהבות של ילדה בת 13, אבל בהקשר לפוסט זה מעניין אותי לדבר דווקא על הפרק הלפני האחרון של העונה הזאת.

ג'ים ופאם חושבים להתחמק מההוצאות הגדולות של החתונה ומהצורך לחגוג את הרגע המאושר שלהם עם האנשים הלא נורמליים שמקיפים אותם, לכן הם בוחרים להתחתן בלי טקס מפואר ואורחים. אבל ברגע האחרון הם מבינים שהם כן רוצים לחלוק את הרגע הזה עם חברים ומשפחה; שלמרות האהבה הגדולה שלהם, הם לא לבד בעולם והם נהנים מן הקשר עם שאר בני האדם, מוזרים ככל שיהיו. הם אמנם עדיין מסתכלים על כולם מלמעלה, אבל גם צריכים אותם עמם ברגע הגדול של חייהם. זאת אומרת, זה מה שהם החליטו בעונה החמישית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s