עג'מי – אין מקום אחר

קודם כל, מי שעדיין לא ראה את הסרט המעולה "עג'מי" של ירון שני וסבנדר קובטי, שיילך לראות אותו כמה שיותר מהר, מבלי לקרוא עליו מילה נוספת.

סטיבי ציינה בפוסט הזה – http://stevie.blogli.co.il/archives/381 – את הקשר בין עג'מי ל"רכבות לילה" של פון טרייר. בהזדמנות זאת ברצוני להודות לסטיבי על העזרה הרבה שלה בתפעול הבלוג הזה, בעיקר בתיקון טעויות ההקלדה הבלתי פוסקות שלי.

איני בטוח לגמרי כי מדובר בציטוט מודע לעצמו או במחווה ישירה, אבל נדמה כי הקשר בין הקריינות בין שני הסרטים אינו מקרי. השאלה היא למה. מדובר בסרטים שונים מאוד – מול הריאליזם הבוטה של "עג'מי", "רכבות לילה" מקדיש את היותו סרט מביום בכל פריים ופריים. לדעתי דווקא מכך נבעה ההחלטה להשתמש בווייס-אובר דומה ב"עג'מי".

ב"רכבות לילה" הקריין לא רק מערב את הקהל בתוך הסרט על ידי ניסיון ההפנוט, הוא מהפנט ושולט גם בגיבור הראשי. הסרט שאנו צופים בו הוא המקום האחר שאליו הוביל אותנו הקריין, מקום אשר לא נענה לחוקי הריאליזם והוא פנטזיה קולנועית מוחלטת. מובן שלא ניתן להתעלם מכך שהמקום נקרא "אירופה" וניתן לנתח את האמירות החברתיות של הסרט במספר רב של דרכים, אבל זה לא משנה לענייני פוסט זה.

הקריין ב"רכבות לילה" הוא סוג של אלוהים, לכן הוא גם מדבר בקולו של מקס פון סידוב, שזה הדבר הכי קרוב לאלוהים שניתן להשיג. בדומה לו, הקריין ב"עג'מי" שואף לשליטה בלעדית וטוטאלית על הסיפור ומנסה לשכנע את הקהל שיש לו את הכוחות לעשות זאת. מראשית הסרט הקהל נמצא בהמתנה לסוף ההפנוט שייקח אותנו למקום אחר.

אבל הקריין ב"עג'מי" הוא רק ילד. הניסיונות שלו ליצירת מציאות יפה יותר בעזרת האמנות נכשלים ואנו נזרקים שוב ושוב לאותה מציאות, שנראית עגומה ונטולת תקווה ככל שהסרט נמשך. "עג'מי" עוסק במידה מסוימת בכישלון של הפנטזיה ושל האמנות בלספק מפלט ממציאות עגומה. לגיבורי "עג'מי" מראש אין סיכוי להצליח. הנפילות שלהם אמנם מגיעות כתוצאה ממזל רע, אולם ממילא הם מצויים בעולם שממנו אין שום מפלט.

את "רכבות לילה" ניתן לפרק כסרט מודרניסטי המשקף את המבט הייחודי של היוצר על העולם וגם כסרט פוסט-מודרניסטי המציג עולם שבו יש רק בדיה ואין יותר מציאות. "עג'מי" הוא יצירה קולנועית מן העידן הפוסט-פוסט-מודרני. חזרה לריאליזם הנובעת מכך שיש מציאות שהיא קשה יותר מכל דמיון, מציאות שאין אף דרך לברוח ממנה לבדיה. או אפילו למציאות טובה יותר.

בשבועות שאחרי הצפייה הראשונה בסרט אני מבין יותר ויותר את ההחלטה לאחד את כל הסיפורים בסרט לא פעם אחת אלא פעמיים, בחלק הרביעי והחמישי. זאת מכיוון שלא מדובר בסיפורים המגיעים לידי סיום, גם אם רבות מהדמויות בסרט מתות. יותר מאשר בסיפורים ספציפיים, הסרט עוסק במציאות מתמשכת שממנה אין בריחה. זאת לא המציאות רק של שכונת עג'מי ביפו, זו המציאות של רבים מערביי ישראל ושל אנשים רבים בעולם אשר נולדו במקומות נטולי תקווה. העובדה ש"עג'מי" ארוך מאוד ביחס לסרטים ישראליים היא במידה רבה הכרחית – יש לסרט צורך להעביר לא רק סיפורים עצובים, אלא גם מצב מתמשך.

הסרט עושה שימוש במבנה נרטיבי מורכב ולא לינארי, דבר שבדרך כלל גורם להרחקה של הקהל מן העולם הסרט והדגשת הממד הבדוי. אבל ב"עג'מי" המרכיבים הללו עובדים הפוך וחושפים רק את התמונה הקשה של המציאות. המסר של הסרט אינו רק חברתי אלא גם קולנועי. הוא משתמש באמצעים קולנועיים סותרים על מנת לייצר מסר יותר חזק. בכך הוא מצליח במקום שבו סרטים כגון "גומורה" ו"עיר האלוהים" נחלו הצלחה חלקית בלבד. "עג'מי" לשנייה לא נראה כאילו הוא מנסה לייצר גרסה אסתטית של המצוקה או להפוך את בעיית הפשע לחומר לסרט פעולה מסחרי. השימוש שלו באלמנטים של הקולנוע המסחרי הוא מינורי ובסופו של דבר רק מדגיש את החלקים הקשים והריאליסטיים בסרט.

גם ברגעים המרשימים ביותר מבחינה קולנועית או המותחים ביותר מבחינת תפניות העלילה, המוקד של "עג'מי" הוא במציאות הקשה. לכן מדובר בסרט כל כך כואב ומטריד. כל כך מטריד עד שאני חש חוסר נחת מסוים כאשר אני ממליץ על סרט מדכא כל כך. אבל יותר מכך, אני חש חובה להמליץ עליו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s