השבוע נמסר שמייק ניקולס יזכה בפרס מפעל חיים של AFI, מה שאומר שאם הוא יחבור לברק אובמה השניים יחזיקו יחד בכל פרס שחולק אי פעם בתולדות האנושות.
לכאורה ניקולס הוא במאי שמרן שמרבה ללכת על בטוח. כמעט כל הסרטים שלו מבוססים על מחזות מצליחים או על ספרים מוערכים. אולם במיטבו יש בו גם צד ממזרי מאוד – לא רק מפני שלפני שפנה לקולנוע היה קומיקאי. הפרויקטים היותר מעניינים שהוא ביים מצליחים לשלב בין צד מכובד ומוערך לסאבטקסט ביקורתי או פרוע.
דוגמה לפרויקט כזה הוא "ספאמלוט", מחזמר שהוא ביים בברודוויי על פי "מונטי פיתון והגביע הקדוש". אולם בקולנוע הדבר בא לידי ביטוי בתחילת הקריירה שלו, תקופה שבה הקולנוע האמריקאי בכלל היה יותר פרוע. אולם ארבעת הסרטים הראשונים של ניקולס לא רק הלכו עם התקופה, הם במידה רבה הובילו אותה. מכיוון שהיה בהם שילוב בין הערכים החדשים ששנות השישים הציגו לתרבות המהוגנת שדיברה אל הדורות הוותיקים יותר. הסרטים של ניקולס פחות פרועים מסרטים כגון "איזי ריידר", אבל הם מטפלים בערכי שנות השישים בצורה נגישה יותר ולדעתי גם מורכבת יותר.
"מי מפחד מוירג'ינה וולף", הסרט הראשון של ניקולס, היה עיבוד למחזה מוערך. אבל גם היום המחזה הזה נראה די קיצוני במתקפה שלו על הבורגנות האמריקאית, והבימוי של ניקולס מדגיש את האלמנט הזה ביצירה. הוא אפשר לשחקנים להתפרע עד הסוף וצילם וערך את הסרט בסגנון יחסית תזזיתי לבמאי שבא מן התיאטרון ומעבד מחזה שכבר הוכיח את עצמו על הבמה. התוצאה מצליחה להטריד ולרגש גם 40 ומשהו שנה אחרי שנוצרה.
לאחר מכן ביים ניקולס את "הבוגר", סרט שהוא בגדר חובה עבור כל חובב קולנוע. בזמנו הסרט היה חדשני מאוד בעיסוק שלו בהצגת רומן בין גבר צעיר לאישה נשואה. היום הדברים האלו נראים שגרתיים למדי ואפשר להתמקד באספקטים האחרים של הסרט – עריכה יצירתית, צילום מרהיב, שבכמה מקרים עובר משוט בגבוה לנורמלי לשוט ממרומי השמיים או להפך (ומאז ניתן למצוא שוטים כאלה כמעט בכל סרט של ניקולס), הומור פרוע ומסרים הרבה פחות חד-ממדיים משנדמה.
ניקולס בו זמנית חוגג את המהפכה המינית וחושש מן התוצאות שלה, יוצא למען ההליכה אחרי האהבה אבל גם מראה שאחרי שמשיגים אותה עדיין רחוקה הדרך אל האושר. הצופים יוצאים מן הסרט בתחושה של בלבול, ממש כמו הדמויות הראשיות בו. עולם המבוגרים, שבו יש הבדלה ברורה בין מוסרי ולא מוסרי, מוצג בסרט בצורה נלעגת. אבל במקום תחליף פרוע ואמיתי, הגיבור נותר מוקף בצליל של הדממה.
לאחר "הבוגר" ביים ניקולס את "מלכוד 22", סרט המחווירבהשוואה לספר שעליו הוא מבוסס או ל"מ.א.ש" של אלטמן, שיצא במקביל אליו. אבל אם בוחנים אותו בפני עצמו מגלים סרט די עוצמתי המשלב בין סאטירה אנטי-מלחמתית חריפה ודיאלוגים אבסורדיים (הלקוחים מן הספר) לבניית דמויות ריאליסטית נוגעת ללב. ההימנעות של הסרט מן האבסורד הטוטאלי מונעת ממנו להפוך ליצירה פרועה באמת, אך גם מקרבת אותו ואת המסר האנטי-מלחמתי שלו לקהל רחב יותר.
סרטו הבא, "ידע הבשרים", הוא בחינה אוהדת ונוקבת בו זמנית הן של המהפכה המינית והן של הערכים השמרניים בתקופות שקדמו לה. גם הסרט הזה היה נועז בזמנו בבחינת העיסוק במין, והיום הוא עובד בעיקר בזכות בניית הדמויות המורכבת שלו.
בשלושת העשורים הבאים המשיך ניקולס להיות פחות או יותר במרכז העשייה בקולנוע ובתיאטרון האמריקאיים. חלק מן הסרטים שלו זכו בפרסים ועוררו ויכוחים, מאחר שהממזריות לא נעלמה ממנו לגמרי. הרמה לרוב נמוכה מזו של סרטיו הראשונים, אבל היא בדרך כלל נותרת שנונה ומורכבת יותר ממה שהקהל מורגל לו. חוץ מזה, ניקולס הוא במאי ששחקנים אוהבים לעבוד איתו משום שהם יודעים שהוא יוציא מהם את המיטב.
בסרט הבא שלו הוא יעבוד לפי תסריט של דיוויד מאמט, ממזר בעל כבוד אחר. רק חבל שהם עושים רימייק ל"גן עדן וגיהינום" של קורוסאווה, כי אין להם סיכוי להתקרב לאיכות של המקור.
ולסיום – הסיום:
זה לא מקגאפין 