וודי אלן המאוחר – הסרטים

הפוסט הזה הוא המשך של הפוסט הבא. כי אני אוהב סתירות לוגיות. הנה סקירה קצרה של סרטי וודי אלן מן העשור האחרון.

Small Time Crooks – הסרט הזה שונה מיתר סרטיו של אלן, מאחר שהגיבור הראשי (בגילומו של אלן עצמו) אינו אינטלקטואל מן המעמד הגבוה אלא איש פשוט שמתעשר במקרה. בלבו הסרט הוא שיר הלל לחיים הפשוטים וההעדפה של אהבה והעוני על פני הזיוף שבחיי החברה הגבוהה, רק שאלן מבין הרבה יותר בחיי החברה הגבוהה ולכן האנשים הפשוטים מוצגים אצלו בתור טיפשים. יש לומר שאלן מגלם בצורה סבירה את הטיפש הראשי, תפקיד שונה מהליהוק הרגיל שלו. הסרט גם מספק לאלן אפשרות לעסוק בפשע, נושא אשר עליו הוא אוהב לחזור מדי פעם וגם מספק לסרט את שני רגעיו הטובים ביותר – המערכה הראשונה של הסרט, שהיא קומדיית שודים מוצלחת למדי, וכן ניסיון לשוד תכשיטים לקראת סיום הסרט. בין לבין, העלילה שבה אשתו של הגיבור מעדיפה את חיי החברה הגבוהים על פניו אמורה להיות הלב של הסרט, אבל היא לא ממש עובדת ברמה הרגשית, והמסר של הסרט הוא כאמור מעט בעייתי מפני שאלן לא באמת אוהב את החיים של האדם הפשוט.

קללת אבן העקרב הירוקה – אלן תמיד נמשך לדמותו של המפרי בוגרט ולכן כתב סרט שבו הוא ישחק סוג של בוגרט. הוא כמובן ליהוק לא מתאים לתפקיד הבלש שנשים נופלות לרגליו, וכתוצאה מכך יש בסרט ממד משעשע שהיה המאפיין הבולט של הסרטים הקומיים המוקדמים של אלן – הגיבור נמצא בסרט הלא נכון. בנוסף לכך, נושא הקוסמים תמיד היה חביב על אלן ובסרט זה הוא מעניק לו מקום קצת יותר מרכזי, דבר אשר מעניק לסרט כמה רגעים מצחיקים מאוד. הבעיה של הסרט מצויה בעיקר בתפקיד הנשי הראשי, בין השאר משום שחסרים להלן האנט היופי או החוצפה של לורן באקול או הכוכבות הגדולות האחרות של שנות הארבעים. כמעט לאף שחקנית מודרנית אין אותם. דווקא התפקיד הזה יכול היה להיות מתאים לסקרלט ג'והנסון, אם הסרט היה נוצר כמה שנים מאוחר יותר. בכל מקרה, יש בסרט הזה משהו מפוספס לא רק בגלל הליהוק.סוף הוליוודי – אחת לכמה שנים אלן מחליט לעשות סרט שהוא בעצם הרחבה של בדיחה אחת. ב"זליג" זה הוביל ליצירת מופת, במקרה הזה התוצאה היא הסרט החלש ביותר בקריירה של אלן (בעיניי). הסרט עדיין כולל כמה סצנות נפלאות, למשל כשאלן הבמאי הכושל מתעמת עם אשתו לשעבר, המפיקה את סרטו החדש, ובאמצע שיחה על הסרט פורץ ויכוח על כך שעזבה אותו. הסיטואציה המרכזית בסרט, במאי המאבד את ראייתו רגע לפני צילומי סרט חדש, מתפתחת בצורה צפויה למדי. כאן עמדתי לכתוב משהו על כך שהמסר של הסרט בנאלי, אבל אז חשבתי שזה בעצם השינוי העיקרי בקולנוע של אלן המאוחר – עכשיו הוא מאמין באהבה כמו בסרטים, או לפחות סבור כי יש להציג בקולנוע אהבה כזאת. האיש שהכניס לקומדיות הרומנטיות את הסוף העצוב והפתוח מתאמץ להוכיח לנו שהאהבה בכל זאת קיימת. חוץ מזה, כיאה לסרט שהוא בעצם בדיחה אחת, הפאנץ' בסוף טוב.

כל דבר אחר – מאין גרסה הפוכה ל"רומן שלי עם אנני" – במקום גיבור המנסה לשנות בחורה, הבחורה המטורפת הופכת את חיי הגיבור. צוות שחקני משנה מעולה בראשות כריסטינה ריצ'י מצליח להתגבר על המשחק האנמי של ג'ייסון ביגס בתפקיד הראשי. הסרט מזכיר מאוד את סרטיו הקודמים של הבמאי ונראה כמו סיכום של כל המוטיבים החוזרים בסרטיו. גם כאן בסופו של הדבר המסר חיובי מאוד – יש אהבה, אבל צריך לא להתאהב במישהי לא מתאימה או לקחת השראה ממטורפים, צריך לנסות להיות עצמך. זה הכי מיינסטרים שאלן יכול להיות, למרות כמה בדיחות שחורות והרהורים מדכאים המצוים בסרט. חוץ מזה, אלן קצת מתקשה לכתוב אנשים צעירים, אבל התסריט של הסרט מאוד שנון ומצחיק.

מלינדה ומלינדה – מדוע במאי המתמחה בלספר סיפורים שהם קומיים וטרגיים בו זמנית ירצה לביים סרט התוהה איזה משני הסגנונות עדיף? בעיניי, הניסיון הזה מוכיח שני דברים: 1. אלן המאוחר עדיין מנסה לחפש כיוונים קולנועיים חדשים ורעננים, הוא פשוט בוחר בנתיבים פחות מסקרנים. 2. אלן המאוחר הרבה יותר שמרן – החיים מתחלקים לקומדיה או טרגדיה. הקומדיה די מצחיקה, הדרמה עשויה היטב והקטעים המקשרים ביניהן חביבים פלוס. עדיין, הסרט מותיר תחושה שהוא יכול היה להיות יותר טוב – כפי שהיה אם אלן היה בוחר לספר את הסיפור כסיפור אחד.

נקודת מפגש – אלן עובר לאנגליה ועושה סרט בסגנון שונה יחסית מרוב סרטיו. אבל הסרט לא באמת כל כך שונה – אלן כבר ביים דרמות, כבר ביים סיפורים בלשים (כולל את אותו הסיפור בדיוק, ב"פשעים ועבירות קלות" ) וכבר ביים סרטים בסגנון אטי יחסית. כמו כל סרט של אלן, "נקודת מפגש" עמוס בהרבה רמזים קולנועיים ותרבותיים וכתוב בשנינות, אם כי כאן השנינות לא מנסה להצחיק. זהו הסרט המאוחר של אלן שיש לו את המסר הכי שלילי – הפשע יכול להשתלם, אהבה מתבטלת מול הדחפים הכלכליים, הכל בעצם עניין של מזל. אולי מכיוון שהוא עוסק במסר אפל, אלן פחות או יותר שונא את כל הדמויות בסרט. עיקר העניין כאן הוא בסגנון המלוטש, אשר הופך את הסרט לאחד מהסרטים הכי טובים של קלוד שברול המאוחר, אפילו אם אלן הוא זה שיצר אותו. בניגוד לרוב סרטיו של אלן ול"פשעים ועבירות קלות" בפרט, כאן העיסוק במסר לא נאמר בעזרת נאומים פילוסופיים אלא נרמז בהדרגה (פרט לכמה סצנות ברורות מדי). בסך הכל אחד מן הסרטים הטובים של אלן בתקופה האחרונה, אך גם אחד מן הפחות מהנים שבהם.

סקופ – אין לי הרבה מה להגיד על הסרט פרט לכך שהוא מצחיק ממה שחשבתי והוא מעין השלמה ל"נקודת מפגש" – לפעמים המזל יכול לגרום לצדק לצאת לאור. סקרלט ג'והנסון, שהייתה הקורבן בסרט הקודם, היא כאן זו שמפילה גבר חזק בעזרת תחבולה. שני הסרטים מתכתבים עם "מקום תחת השמש" של ג'ורג' סטיבנס – ב"נקודת מפגש" ג'והנסון הייתה פחות או יותר המקבילה של שלי ווינטרס בסרט ההוא, בדרך שקשה לדבר עליה בלי לתת ספוילר לשני הסרטים. ברגע השיא של "סקופ" אלן משחזר סצנה מפורסמת מהסרט של סטיבנס, אבל בתוספת היפוך אירוני שיוצר סוף המשאיר טעם אופטימי יותר.

חלומה של קסנדרה – החלק האחרון במה שאפשר לכנות "טרילוגיית הפשע הבריטית" של אלן. שוב המזל משחק תפקיד חשוב,  אבל בדומה ל"סקופ" ובניגוד ל"נקודת מפגש" לא מדובר רק במזל אלא גם בעונש על תאוות בצע ועל בחירה בדרך הפשע. אם הסרט הראשון ניסה להטריד עם המראה של פשע שמצליח, הסרט השני היה קומדיה בלשית קלילה, הסרט הזה הוא מעשיית מוסר לכל דבר ועניין. תודות למשחק טוב של צוות שחקנים בריטי לגמרי, צילום מעולה של וילמוש זיגמונד ומוזיקה מקורית של פיליפ גלאס שאלן יודע לעשות בה שימוש נכון (לא תמיד המוזיקה הנפלאה של גלאס מתאימה לסרטים שהוא מלחין), הסרט הרבה יותר טוב ממה שרוב האנשים חושבים.

ויקי כריסטינה ברצלונה – הקולנוע של אלן תמיד היה יותר אינטלקטואלי מסקסי. וכשאני אומר את זה אני מתכוון לכך שהוא היה הכי פחות סקסי שיכול להיות ביחס ליוצר שמתעסק די הרבה בסקס. העניין של אלן תמיד היה יותר בבניית דמויות והצגה של מערכות יחסים מאשר בגירוי הצופה. השחקניות האלניות הטיפוסיות היו יפות אך לא בצורה הנפוצה על שערי מגזינים, למשל לואיז לאסר, דיאן קיטון, מיה פארו, דיאן וויסט או ג'ודי דיוויס. מובן שזה לא כלל ברזל, אחרת סקרלט ג'והנסון לא הייתה הופכת לכל כך מזוהה עם הבמאי, עד כדי מצב שבו חלק מהביקורות על "מה שעובד" מתייחסות להיעדרות שלה מהסרט. בכל מקרה, הרומן המשולש בין ג'והנסון, פנלופה קרוז וחאבייר בארדם הוא הפעם הראשונה שבה אלן ניסה לעשות קולנוע "סקסי" – ולא בשביל זה מעריצי אלן הולכים לסרטים שלו. "ויקי כריסטינה ברצלונה" ניצל בזכות העלילה הפחות מדוברת שלו – זו שבה ויקי (רבקה הול המצוינת) נופלת אט אט גם היא בפיתויי ספרד. העלילה של ויקי היא עלילה אלנית טיפוסית, בעוד הדמות של כריסטינה כתובה ומגולמת כמעט ברישול. מהצד השלילי, כשאלן מנסה לעשות סרט שיווק לברצלונה, הוא עושה עבודה הרבה פחות טובה מסרטי השיווק הלא תמיד מתוכננים שעשה לניו יורק. מהצד החיובי, יש בסרט מספיק מהשנינות של אלן כדי שיחד עם התפקיד המתוקשר של פנלופה קרוז (והפחות טוב בהרבה מכל מה שעשתה בסרטי אלמודובר) הוא בכל זאת יהיה מהנה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה וודי אלן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s