וודי אלן המאוחר

בשנים האחרונות, בכל פעם שיוצא סרט של וודי אלן מופיעות הביקורות הבאות: וודי אלן איבד את זה/וודי אלן חוזר לעצמו. נראה לי שיש הסכמה כללית על כך שוודי אלן היה פעם במאי גדול ושהוא עושה בשנים האחרונות סרטים טובים פחות או גרועים. כל סרט חדש מוגדר אצל חלק מהמבקרים כשיא חדש של שפל ואצל אחרים כחזרה לכושר של פעם, או כתקווה לכך שבסרט הבא זה יקרה.

נדמה לי ש"מה שעובד", המוקרן בימים אלו בארץ, שובר במעט את הרוטינה – המבקרים פחות או יותר מסכימים שזה לא סרט גרוע או מביך במיוחד וגם לא סרט שמשתווה לסרטים הגדולים של אלן. או שפשוט נמאס להם והם החליטו ליישר קו. האיש מוציא סרט כל שנה (הצילומים לסרט הבא כבר הסתיימו) ולך תזכור אם בשנה שעברה קברת אותו סופית או בישרת על שובו לעשייה מפוארת.

באופן אישי, בשנים האחרונות נאלצתי לא פעם להצניע את חיבתי לסרטיו המאוחרים של אלן. אני לא חושב שהם טובים כמו סרטיו המוקדמים, אבל הם עדיין מהנים מאוד ויותר חכמים מהרבה סרטים אחרים בקולנוע שנעשה היום, בטח בז'אנר הקומדיה הרומנטית, ז'אנר שאני מאוד אוהב ושרוב סרטיו של אלן משתייכים אליו במידה זו או אחרת. התחושה שלי היא שכותרת הסרט החדש משקפת את רוב העשייה של אלן בשנים האחרונות, הוא מאמין ב"מה שעובד" – כלומר עובד באותו סגנון ולא מתנסה יותר מדי בכיוונים חדשים. אפשר גם לומר על הסרטים החדשים שלו שהם כמו "כל דבר אחר" שהוא עשה בעבר, כלומר יש בהם מידה של חזרה עצמית, אך גם התענגות על משהו מוכר וטוב.

הדבר הבעייתי בכל זה שאלן היה בעבר קולנוען שמנסה תמיד לבדוק סגנונות חדשים, או לפחות להציג אמירות מגוונות בסרטים שלו. לאחר שב"אהבה ומלחמה" הגיע לשיאו כיוצר פארודיות מטורפת, אלן לקח כיוון שונה כמעט בכל סרט. לכן קצת קשה לי עם הדיבור על תקופות שונות ביצירה שלו, שכן החל מ"הרומן שלי עם אנני" הוא נמצא בתנועה תמידית, למרות שמוטיבים רבים מאוד חוזרים מסרט לסרט (ומדי פעם גם אותה בדיחה מופיעה בסרטים שונים).

חלק מהמבקרים טוענים שאלן הפסיק להיות יוצר מבריק מתישהו בחצי השני של שנות השמונים, אבל לדעתי גם בשנות התשעים הוא המשיך להתנסות והצליח לייצר לפחות שני סרטים שעומדים בשורה הראשונה של העבודות שלו: "בעלים ונשים" ו"לפרק את הארי". בכל אופן, אני מסכים כי העשור הנוכחי הוא הפחות טוב בקריירה של אלן, אף על פי שלדעתי בכל סרט שעשה בעשור האחרון יש כמה הברקות. לאחרונה צפיתי בטלוויזיה ב"סקופ", סרט שיחסית לא אהבתי בצפייה ראשונה, ומצאתי אותו מהנה למדי. בקולנוע המאוחר של אלן עדיין נמצאים היתרונות שהיו קיימים בסרטיו המוקדמים: דיאלוגים שנונים (ולא בהכרח ריאליסטיים), משחק משובח, שעשועי טריוויה קולנועיים. השאלה היא אם אלן עושה עכשיו סרטים רק כדי לייצר הנאה או שהוא עדיין מנסה לחדש. לצורך כך בחנתי כל סרט בנפרד, בפוסט הקודם שפרסמתי.

המסקנה שלי אינה חד-משמעית. אין לי ספק שאלן של היום הוא יוצר פחות ניסיוני או שונה מהתוצר ההוליוודי השגרתי מאשר בעבר. אבל זה לא אומר שהסרטים שלו הם נעדרי יצירתיות, אמירה או חשיבות. אני לא חושב שהוא איבד את הכישרון או משהו כזה. אחרי כ-40 סרטים מותר ליוצר להפסיק לחדש בכל סרט ולהתרכז במה שהוא עושה הכי טוב. וודי אלן היה ונשאר כותב תסריטאי ובמאי בעל ידע נרחב במדיום הקולנועי ויכולת להשתמש בידע הזה ליצירת סרטים מצחיקים, מרגשים ומעוררי מחשבה, גם אם בשנים האחרונות זה פחות בולט מאשר בעבר.

מכיוון שאני מתחיל להרגיש שאני קצת חוזר על עצמי אבל עדיין רחוק מלהגיע לסיכום כלשהו, אעבור לעיסוק בסרט החדש של אלן. "מה שעובד" הוא מין שילוב בין התקופות השונות של אלן: מצד אחד סרט חדש, מצד שני מבוסס על תסריט מן החצי השני של שנות השבעים, תקופה שבה אלן יצר סרטים מבריקים כגון "אהבה ומלחמה", "הרומן שלי עם אנני", "רגשות" ו"מנהטן".

במידה מסוימת, "מה שעובד" מותיר תחושה כי עבודת הבימוי חשובה יותר מעבודת התיסרוט – הסרט מרגיש דומה רבה יותר לסרטים המאוחרים של אלן מאשר לסרטי שנות השבעים שלו. אני לא אומר זאת בגנות הסרט, שהוא לדעתי אחד מן הטובים של אלן בשנים האחרונות. ניתן לפרש את התחושה שהסרט קרוב יותר לסרטים המאוחרים גם בצורה שונה – זה לא אלן שהידרדר, זה הקהל שהתרגל לסרטיו של הבמאי. אבל אני סקפטי לגבי הפירוש הזה, משום שאלן הוא כאמור יוצר שחיפש בעבר גיוון בין פרויקטים שונים, וגם משום שסרטיו הישנים של אלן עדיין נראים רעננים, גם בצפייה חוזרת מספר אלוהים יודע כמה.

מבחינת המסר הסופי, "מה שעובד" ממשיך את הקו המאופק יחסית של סרטיו האחרונים של אלן. זהו בסופו של דבר סרט המאמין ביכולת למצוא אהבה ואושר, גם אם הוא סבור כי הדרך לתחושות האלו יכולה להיות קצת מוזרה ולא קונבנציונלית.

במידה רבה מדובר הסרט שיוצא נגד עצמו – בתחילת הסרט הגיבור מדגיש כי זה לא ה-Feel good movie of the year, אבל בסופו הסרט משאיר את הקהל עם תחושה טובה ולא עם הזעם שהיה לדמות הראשית בתחילת הסרט. בהמשך הסרט יוצא נגד הדת ונגד פאנטים דתיים, אבל יש בסיום שלו משהו מיסטי המרמז על השגחה עליונה.

אבל זה לא משנה באמת. השורה התחתונה היא שמדובר בסרט מצחיק שהשאיר לי תחושה טובה בבטן. הרגעים הפחות מוצלחים שלו הם הרגעים שבהם אלן עוסק בניסיונות קולנועיים די בנאליים, שנראו כחיקוי חיוור של התעוזה אשר הייתה לו בעבר. בכך הסרט מוכיח שכדאי שהבמאי שלו באמת יתרכז במה שעובד. אלן מספיק מוכשר כדי ללכת על בטוח ועדיין להוציא סרטים טובים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה וודי אלן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s