פקד מושחת – או איך נולד גילטי פלז'ר

לפעמים כבר במהלך הצפייה בסרט ברור לי שזהו סרט שאוכל ליהנות ממנו עוד פעמים רבות. יותר מדי פעמים כבר במהלך הצפייה בסרט ברור  לי שזהו סרט פשוט לא טוב. ובמקרים נדירים שתי התחושות האלו עולות בו זמנית. כך באים לעולם סרטי "גילטי פלז'ר", מונח שאין לו מקבילה בעברית וגם לא באמת הגדרה. בטח לא בימינו, שבהם אחת לכמה זמן אני נדרש לגלות מהם הגילטי פלז'ר שלי.

"פקד מושחת", דרמת המשטרה (או אולי קומדיה, אני לא בטוח) החדשה של ורנר הרצוג, היא הגילטי פלז'ר של השנה עד כה. הסרט ממש לא היה אמור להיות כזה. הרצוג הוא אחד מהבמאים הטובים והמקוריים בתולדות הקולנוע, ולפחות כבמאי דוקומנטרי הוא עדיין נמצא בשיאו גם בשנים האחרונות. נכון, הסרט הופק על ידי סרטי מילניום, חברה בבעלות ישראלית שמשמרת את מורשת גולן-גלובוס של הפקת סרטים… לא ממש טובים ומטה (כאן המקום לציין שאהבתי את "הדאליה השחורה" של סרטי מילניום), אבל במאי אמור הרי להיות עקבי יותר מחברת ההפקה, בייחוד כשמדובר ביוצר מבריק.

למען האמת, כמה מן הדברים האופיינים לקולנוע של הרצוג נוכחים גם בסרט החדש – גיבור בלתי שפוי, התמקדות פתאומית של המצלמה בחיות, מטאפורות חצי סתומות-חצי מבריקות, ובטח עוד כמה דברים שלא שמתי לב אליהם. אבל הכל נעשה בצורה מוגזמת, בלי עידון ועם תסריט שכל מילה שלילית שאי פעם נאמרה על תסריט מתאימה לו. מדוע בכל זאת הסרט מהנה לצפייה עבורי?

להלן כמה סיבות:

1. רגעים קטנים של גאונות. כמו השוט הארוך המתאר את הגיבור דורש את התרופות שלו בבית מרקחת. הצילום של פיטר זיטלינגר מבריק בסצנה הזו ובאופן כללי טוב במהלך הסרט.

2. ההנאה ממשחק גרוע. ניקולס קייג', פעם שחקן טוב והיום שחקן בעל יכולת להפוך כמעט כל סרט שהוא משתתף בו לגרוע עם או בלי קשר למשחק שלו (להוציא את "הנבואה" הסביר פלוס), מפגין כאן את אחת מתצוגת האובר-אקטינג התמוהות ביותר שנראו מכוכב בסדר הגודל שלו. לא ברור מה עובר עליו, אבל זה מהפנט. אבל לעומת המשחק של אווה מנדז כדמות הנשית המובילה (ואני משתמש במילה "דמות" בצורה די חופשית), קייג' ראוי לאוסקר.  לזכותה של מנדז ייאמר כי לא ברור איך צריך לשחק דמות של זונה יקרה/זולה לפרקים בעלת אולי התמכרות לסמים, אולי לב של זהב ואהבה לגיבור הראשי. שאר השחקנים בסרט רוב הזמן די המומים מהצורך לשתף פעולה עם השניים הללו.

3. רגעי WTF. רגעים אשר גרמו לי לתפוס את הראש בחוסר אמונה. כמו שוט ממצלמת כתף שמגיע משום מקום. הכתף, אגב, היא כתף של איגואנה, ובשלב זה הסרט לא מסביר מה היא עושה או מייצגת. או כמו התפחויות עלילתיות שבהן דמויות מתנהגות בצורה לא הגיונית. יש בסרט כמות גדולה להפליא של התפתחויות מהסוג הנ"ל.

4. יש לסרט מסר מסיום. אמנם די בנאלי – "ארה"ב זה לא מי יודע מה" או משהו כזה. אבל בכל זאת, הסרט המוזר הזה ניסה, בדרכו, להגיד משהו.

בניגוד לכל המשפחות האומללות, לא כל הסרטים הגרועים גרועים לפי דרכם שלהם. רובם גרועים באותה דרך צפויה ומשעממת, שגורמת לי לשחק בלנחש מתי תיכנס המוזיקה הדרמטית ומה תהיה התפנית המפתיעה הבאה בעלילה. "פקד מושחת" פוסע בדרך שבה פסעו פחות סרטים – הוא גרוע בצורה מקורית וייחודית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גילטי פלז\'ר, ורנר הרצוג, ניקולס קייג\', פקד מושחת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פקד מושחת – או איך נולד גילטי פלז'ר

  1. Deconstructor הגיב:

    לאדון מקגאפין שלום רב.
    אני הייתי קורא לדירטי פלז'ר תענוג מפוקפק או אולי הנאה שמלווה ברגשי אשם.
    הסדרה הפמליה היא תענוג מפוקפק מאוד.
    תתחדש על הבלוג, כן יירבו. אני מחכה לראות את הסרט. מדהים איך שאפשר לזהות את סרטי מילניום מקילומטרים.

  2. חשבתי שרק אני כזאת.. יכולה להבדיל בין סרט רע או טוב באמצעות צפייה של דקה וחצי 🙂 אז אני מכירה את זה בהחלט.. רק לא מכירה את המונח "גילטי פלז'ר".. נישמע לי טוב אבל 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s