נאום המלך + קר עד העצם

נאום המלך זכה השבוע ל-12 מועמדויות לאוסקר, בעוד התחלה של כריסטופר נולן זכה לקצת פחות מועמדויות, והקיפוח שלו בולט במיוחד בקטגוריות הבמאי והעריכה. לכן נאום המלך הוא כעת סרט די שנוא עבור הרבה אנשים, חלקם הגדול כלל לא צפו בו.

דעת הרוב, בקרב אלו שצפו בסרט כמו גם בקרב אלו שטרם הספיקו לצפות בו, היא שמדובר בעוד סרט נדוש על משפחת המלוכה הבריטית שחברי האקדמיה אוהבים למרות שאין בהם מקוריות, תעוזה קולנועית או הצטיינות יתרה בכל אספקט שאינו המשחק.

איני מסכים עם קביעה רווחת זו. נכון, נאום המלך מתבסס על סיפור שדומה להרבה סרטים אחרים על אודות משפחת המלוכה הבריטית. אבל הכתיבה בו שנונה הרבה יותר מבשאר הסרטים שעסקו באצולה הבריטית בעשורים האחרונים. חשוב מכך, הסרט מבוים בצורה היוצאת מן השגרה של הז'אנר. גם המשחק של השחקנים הראשיים בו הוא חגיגה, אבל מדובר בקולין פירת', ג'פרי ראש והלנה בונהם קרטר, כך שזה לא אמור להפתיע אף אחד.

הסרט עוסק באחד הסיפורים המרתקים ביותר של בית המלוכה הבריטי במאה השנה האחרונה, סיפור שהיה ידוע עד כה יחסית לא ידוע. המלך ג'ורג' השישי (שהוא הבן של ג'ורג' החמישי שנתן את שמו לרחובות ראשיים בארץ), מי שעיקר תפקידו היה לדבר בפני הציבור הבריטי בקול ממלכתי ומאחד, סבל מגמגום. לאחר שטובי המומחים בתחום כשלו, הוא נעזר בשירותו של שחקן אוסטרלי כושל שהפך למטפל בדיבור בעזרת טכניקה שהתבססה בצורה נרחבת  על תורת הפסיכואנליזה של פרויד. בעזרת אותו מטפל המלך הצליח לנאום סדרה של נאומים חשובים לאומה בזמן אחד המשברים הגדולים בתולדותיה, מלחמת העולם השנייה, שבה בריטניה בכלל ולונדון הבירה בפרט היו נתונות תחת אש.

התסריט של דיוויד סידלר, שהגה את הפרויקט במשך שנים רבות, כתוב במורשת הבריטית של שילוב דרמה עם הומור מעודן ומשובח. אך זהו דווקא הבימוי של טום הופר אשר מבדיל את הסרט מהשגרה של סרטי משפחת המלוכה. הופר מרבה להתשמש בצילומי קלוז-אפ על המלך בשעת הדיבור, דבר המדגיש את הקושי שבגמגום וגורם לכל משפט להיראות בו זמנית כאירוע מותח וכנקודה של חולשה אנושית. אך ברגעים שבהם המלך מצולם בעודו שותק, הופר מעצב את הפריים בצורה היוצרת חלל ריק גדול מאחורי המלך, דבר המוליד תחושה של קטנות מול העולם, העומדת בניגוד למעמדו של המלך ולעוצמה שפירת' משדר גם כאשר הוא מגלם דמות הסובלת מליקוי. הופר גם משתמש בזוויות הצילום בדרך יצירתית במטרה להכניס את הצופה בצורה מסוימת לתודעתו של המלך: כאשר הוא מרגיש מאוים או מפוחד, האובייקטים או האנשים שמולו מצולמים מזווית נמוכה – כאשר האיום פג הם מצולמים בזווית ישירה ולאחר שהוא מתגבר על המכשול, בעיקר לקראת סיום הסרט, נעשה שימוש בזוויות גבוהות. מצד אחד מדובר בטריק ישן ובנאלי, אך השימוש בו בסרטים תקופתיים נדיר יחסית, ובמקרה זה הוא תורם להענקת ממד אנושי לדמות המלך. שילוב של מבע קולנועי זה עם תסריט שטוען כי למרות הגמגום, ג'ורג' השישי היה בדיוק המנהיג שבריטניה הייתה זקוקה לו, יוצר דמות מורכבת וחזקה.

כיאיה לסרט כתוב היטב, המלך אינו הדמות העגולה היחידה בו. המטפל שמגלם ג'פרי ראש הוא במידה רבה דמות ראשית גם כן, החווה גם היא שינוי ומאבקים. אשתו של המלך, אליזבת (אתם אולי זוכרים אותה בתור המלכה האם, שמתה לפני שנים ספורות בלבד), בגילומה של הלנה בונהם קרטר מוצגת כתמצית הממלכתיות, אך קרטר יוצקת לדמות זו גם ממד פגיע יותר ומחושב מעט פחות.

חשוב לציין כי בניגוד למה שכתבתי עד כה, במשך רוב הסרט הגיבור עדיין אינו מלך אלא דוכס אשר אינו אמור לרשת את המלוכה – זו מיועדת לאחיו. לכן, כבדרך אגב, הסרט עוסק גם בסיפור הידוע של הרומן של אותו מיועד עם גרושה אמריקאית, סיפור שמטופל בסרט בצורה מעט חד ממדית הפוגעת בשלמות הסרט.

בשורה התחתונה נאום המלך הוא סרט אוסקרים טיפוסי העשוי היטב, דבר די נדיר בשנים האחרונות. נכון, הוא מתחנף לקהל שלו ומנסה לרצות אותו, אבל הוא עושה זאת בצורה חיננית.

גם קר עד העצם עלה השבוע למסכים בארץ וזכה למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, אך כלפיו לא ניתן לטעון בשום אופן כי הוא מתחנף.

מדובר בדרמה עצמאית קטנה המציגה מסע גבורה של נערה צעירה. רי בת ה-17 מטפלת בשני אחיה הקטנים ובאמה חולת הנפש בחווה קטנה בלב ארה"ב. אביה יצרן הסמים נעדר רוב הזמן. יום אחד מוסר לה השריף כי האב לא התייצב למשפט וכי הוא רשם את הבית כערבות לצורך שחררו מהכלא. כלומר, אם האב לא יתייצב במשטרה בימים הקרובים, תאבד המשפחה את הביתה. רי יוצאת למסע בקרב תושבי האזור, כולם קרובי משפחה שלה מדרגה מסוימת, כולם פושעים וכמעט כולם לא רוצים לעזור לה.

כפי שמרמז שמו, מדובר בסרט קר מאוד, אשר לרוב אורכו אינו מנסה בהכרח לעורר הזדהות רגשית אלא רק לספר את הסיפור שלו. יש בסרט לא רק סצנות אכזריות, אלא גם שימוש אכזרי ומנוכר באמצעי הקולנוע. התוצאה היא יצירה מטרידה מאוד, לא רק בשל כמה דימויים מטרידים המופיעים לקראת סופה.

המעלה העיקרית של הסרט היא המשחק. כל השחקנים, חלקם לא מקצועיים וכמעט כולם לא מאוד מוכרים, עושים עבודה טובה עד מצוינת. ג'ון הוקס זכה בצדק במועמדות לאוסקר על גילום דודה של הנערה, דמות המפגינה כלפיה קשיחות מצד אחד אך חמלה והבנה במקרים אחרים.

מועמדות מוצדקת אף יותר לאוסקר קיבלה השחקנית הראשית ג'ניפר לורנס, הנושאת את הסרט על גבה בתצוגה המשלבת בין אסרטביות, קור רוח ורכות, המגיעה בסצנות שבהם היא מלמדת ילדים קטנים להשתמש ברובה. לורנס נותרת אמינה לאורך כל הסרט ומצליחה לייצר דמות מורכבת ולעתים שברירית, דבר לא פשוט בסרט הדורש ממנה לפעול בצורה נחושה לאורך רובו.

אבל אם יש דבר אחד שעשה עבורי את הסרט, זהו הסיום שלו. אני לא מדבר על התרת הדרמה המרכזית אלא על הסצנה שבאה אחריה, המציגה לפתע חיים פשוטים של אותם גיבורים. זוהי סצנה שכל מורה לתסריטאות היה טוען שהיא ארוכה מדי ולא קשורה לנושא הסרט, אבל דווקא היא מעניקה ממד חם ליצירה, הסותר את הטון הקריר של מה שהיה עד הסיום ומעניק לו כוח.

לסיכום, אהבתי את שני הסרטים האלה, שעלו לאקרנים השבוע. אך מבין כל הסרטים שיצאו השבוע, האהוב עליי ביותר הוא טטרו, שעליו כבר כתבתי.